ריאיון דרך המרפסת: ניצולי שואה מספרים על המאבק שלהם לחיים

יום הזיכרון לשואה ולגבורה: את הריאיונות לכתבת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא היה פשוט לקיים. ימי הקורונה לא מאפשרים מפגש קרוב והקשישים והקשישות בבתי האבות, שרבים מהם ניצולי שואה, עלו לכותרות שלא מרצונם. לכתבה התראיינו שישה שורדים משישה בתי אבות, כאשר כל אחד מהם התייצב בחלון או במרפסת שלו וסיפר סיפור אחד מסיפור ההישרדות שלו. כולם היו ילדים וילדות אז כשהמלחמה פרצה, ולכל אחד סיפור יחיד ומיוחד שלא דומה לסיפורים האחרים. כל אחד מהם שיתף אותנו באחד מהרגעים שנחרתו בזיכרונו.

"תתארו ילד קטן בגיל שש, ששמים לו טלאי צהוב והגויים צועקים לו, 'יהודון מסריח!', יורקים לכיוון שלו, לפעמים זורקים עליו אבן - וזה בסך הכול ילד קטן, בן שש", סיפר יצחק וינקלר, שעבר את השואה במחנה בסלובקיה, ובהמשך הצטרף לפרטיזנים. "בערב פסח 42', בשלוש בלילה, נשמעו דפיקות קת של רובה על דלת עץ, זה משמיע רעש מאוד מאוד חזק. אבא נעלם".

יצחק זוכר את היום שבו הופרד מאביו. ילד קטן שאביו נלקח באישון לילה אל הלא נודע.  אחרי חודשים של נדודים במחנות עבודה, הגיעו יצחק ואימו למחנה חדש, שם עמדו בתור לאוכל כשיצחק מזהה דמות מוכרת. "ככל שאני מתקרב יותר, מתבהר שזה אבא שלי. ואני מנסה לרוץ לאבא אבל אימא מחזיקה אותי, לא נותנת לי. ילד בן שמונה, לא רואה את אבא שלו כמה חודשים והנה, הוא נמצא כאן וגם אבא עושה סימן שלא יראו, שלא יכירו".

לכתבות נוספות בחדשות 13 >>

עצרת יום השואה: "אסור שאיומי ההווה יאפילו על זיכרון העבר"

עצרות וירטואליות: אלו אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

הסכם ממשלת החירום: אלה התנאים שיאפשרו לנתניהו לספח שטחים

מרים רייזמן שרדה תחילה במסתור שבפולין ואז ביערות. "נשארתי לבד על עליית הגג, ילדה בת שמונה, בלי אימא, בלי אבא, בלי אף אחד, רק עם העכברים והג'וקים. בכיתי כל הזמן. רציתי את אימא", נזכרה. "ב-43' היה חורף מאוד קשה". בשנה הזו, אימה של מרים ואחיה כבר לא היו בחיים.

מרים נמלטה עם אביה ליערות פולין עם קבוצת פרטיזנים ששרדו בבונקרים מאולתרים מתחת לאדמה, עד שיום אחד התגלו על ידי הגרמנים. "כולם ברחו ואני לבד. אמרתי, 'לא, קר לי. אני לא רוצה לברוח'. אבל כאילו שמעתי את הקול של אימא שלי, 'תברחי!' והם עמדו בכביש וירו, אבל אני לא יודעת איך לא פגעו בי. נשכבתי על האדמה, על השלג. אבא לקח אותי על הידיים".

"עלינו לרכבת עם כולם, כולם לכיוון אושוויץ", סיפר משה פלג, ניצול שואה מהונגריה. משה ומשפחתו הועלו על רכבות בטרנספורט הגדול של יהודי אוסטריה למחנה ההשמדה. "בחריץ קטן גיליתי שהנה, הגענו בחזרה לאותו מקום ואז הבנתי שאנחנו היינו כמעט באושוויץ והחזירו אותנו בחזרה". היהודים שהיו ברכבת לא ידעו שהגיעה פקודה מלמעלה: דרושות עוד ידיים עובדות במפעלים. רצה הגורל והרכבת של משה הייתה זו ששבה על עקבותיה. "אז הם אמרו לאייכמן, 'יש לך עוד יהודים שם, בהונגריה?' הוא אמר, 'יש לי. אני אשלח לכם שתי רכבות'. כך ניצלו חיינו".

אדית קטלוני, דיירת בבית פנחס רוזן רמת גן, סיפרה גם היא על המראות הקשים: "על יד השער היו ערימות של גוויות ובתור ילדים בכל יום ספרנו כמה גוויות יש היום - וכמה היה אתמול".