דווקא את אלה שגורלם מר - בחרה המדינה להזניח מאחור

המצב בבתי החולים הפסיכיאטריים מוכרח להשתנות. עכשיו. זה מסוג הרגעים שאתה מגיע למקום מסוים ואתה נשאר פעור פה. אבל על אמת.

להיכנס למחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי גם אם זה היה באיזו מדינה סקנדינבית עם תשתיות מהטובות בעולם, זו חוויה מטלטלת. אתה פוגש אנשים שמסתובבים בעולם ואתה יודע שגורלם מר.

אנשים שבגיל צעיר צרכו סמים והיום מתמודדים עם התקפים פסיכוטיים, שבמסגרתם הם שומעים קולות שמכניסים אותם לחרדות, סכיזופרניים, אנשים עם דיכאון קשה, שמרוב ההליכה עם גב שפוף יש כבר גיבנת, כאלה שלא מוכנים לצאת מהשמיכה במיטה. אנשים אובדנים. לא שולטים על זה. הם נהנים מלחתוך את הוורידים של עצמם – " זה מרגיע אותי".

אבא שהצליח לצאת מהמעגל הזה, להתחתן - ואז חזר. עד היום, ארבע שנים מאז הלידה, לא ראה את הילדה שלו. וגם מטופלים אלימים, שככה בין רגע, יכולים משיחה כביכול נורמטיבית, לדפוק אגרוף לאיש הצוות שמולם.

הקושי להכיל סיפורים כאלה הוא עצום. אלו בדיוק אנשי השוליים. זה לא כאילו היפסטרים מגניבים שקוראים לעצמם שוליים. אלו באמת אנשים מורחקים, מודחקים, מוכחשים. באופן אכזרי – אפילו מצורעים. ובדיוק בגלל זה, מדינת ישראל זנחה אותם מאחור.

על בית החולים אברבנאל, עד לפני כמה שנים, הייתה החלטת ממשלה – שציוותה לסגור את המוסד הזה. בית חולים מזור שבעכו אמור להתפנות בעוד חמש שנים.

שבע מיטות בחדר. צמודות. אחת אחר אחת. יש בערך מקום לעמוד ולהסתובב על מנת לפתוח את הדלת וזהו. היה גם תא שירותים בחדר פעם, אבל עכשיו הוא חסום באמצעות מיטה. רן פרטוק, האח האחראי במחלקה תשע בביה"ח מזור, אומר שבלילות קשים מכניסים אפילו שמונה מיטות לחדר. אני שואל אותו איך. "דוחפים", הוא עונה.

מחוץ לחדר ישנן עוד 2 מיטות, כמו אלונקות, על הרצפה. אתה ממשיך במסדרון ומגיע למקלחות המשותפות ל-40 המטופלים שנמצאים במחלקה (יותר מ-100% תפוסה כרוניים).

אתה ממשיך לחדר "רגיעון", שבהתקפים פסיכוטיים מטופלים נכנסים להירגע, עם קירות מגומי כדי שלא יפגעו בעצמם, וגם שם יש מזרן על הרצפה שישנים עליו בלילה. במצבים מסוימים, כבר אין עוד שטח פנוי לנצל במחלקה אז המטופלים נודדים לקראת לילה למחלקות הפתוחות וישנים שם עד הבוקר.

צדיקים יש מעט

אלו האנשים עם הסיפורים מלמעלה, האומללים האלה, עם הגורל המר. מערכת הבריאות הכללית סובלת גם היא כידוע מתקצוב חסר, ובלא מעט מקרים מסתמכת על תרומות: אגפים חדשים, מחלקות חדשות, ציוד מתקדם שנקנה באמצעות תורמים ותורמות. לבריאות הנפש אף אחד לא תורם. חוששים מסטיגמה על שם המשפחה המפואר.

אלו שבכל זאת מסכימים לתרום, מבקשים להישאר בעילום שם. הדרגה הגבוהה ביותר של הצדקה, אמר על כך הרמב"ם, אבל צדיקים כידוע יש מעט.

היינו מבין צוותי התקשורת היחידים שנכנסו לשם בעשור האחרון, אולי הראשונים שנכנסו למחלקות האלו עם מצלמה אי פעם. המטופלים הם לא טלוויזיוניים. צריך לטשטש את הפנים שלהם, לעוות את הקול שלהם, מפאת שמירה על הפרטיות. שמעתי את קולם האמיתי של חלק מהמטופלים, כאלו שמדברים עם צ' או ש' שורקות, שגורמים להם להישמע עם חן גדול. בעיוות הקול בחדר העריכה, יחד עם סיפור החיים ששייך לעבר ההוא, על הסמים, הם נשמעים כמו אחרוני העבריינים. קשה ליצור הזדהות אצל הצופה. אולי בגלל זה קולם אף פעם לא נשמע בפריים טיים. שברנו את המחסום הזה אתמול. (בנקודה הזו תודה לעורך ניר נוימן).

לא נוטים לסמוך על פוליטיקאים וגם כאן אנחנו נעקוב מקרוב – השר הורוביץ הבטיח להקצות 400 מיליון שקלים למערך לבריאות הנפש ואמור להציג תוכנית לשיפורו. גם יושבת ראש ועדת הבריאות בכנסת, ח"כ עידית סילמן, הבטיחה בעקבות הכתבה לכנס דיון מיוחד. המצב הזה חייב להשתנות. חברה מתוקנת חייבת לשים פעמיה לאומללים ביותר. לא יכול להיות שניטול את המימד האנושי מהמטופלים האלה.