משני חללים בנהר ההדסון לאחת האנדרטאות המפורסמות בעולם

"אני רוצה לדבר על המרחב הציבורי. איך הוא משפיע עלינו וכמה הוא מגדיר אותנו" אומר האדריכל מיכאל ארד כשהוא עולה לבמה בוועידת האדריכלות והעיצוב שהתקיימה באילת בחודש דצמבר האחרון. "אדריכלים לרוב עסוקים בבניינים ובפרויקטים שלהם אבל מה שבאמת חשוב זה מה שביניהם, המרחבים" הוא מסביר.

זה לקח אולי עשר שניות מרגע שהתחיל לדבר עד שהנוכחים באולם היו מרותקים. משהו בדרך שבה הוא מספר את הסיפור, בתמונות, בשרטוטים ובסקיצות הידניות שהקרין על הקיר מאחוריו ומשהו ברמת החיבור שלו לפרויקט המרכזי עליו דיבר, יצר שקט מוחלט בחלל, של הקשבה ושל רצון לשמוע כל מילה ומילה.

מיכאל ארד נולד בשנת 1969 בלונדון במהלך שליחות דיפלומטית של אביו משה ארד שכיהן באותה תקופה כדובר השגרירות הישראלית. אימו, רבקה וירצמן, היא דור חמישי בארץ ולא רצתה לשבור את השושלת בכך שתלד על אדמת אנגליה. "זה היה מן קוריוז כזה" מספר ארד "שגריר ישראל באנגליה, דוד רמז, חכר את בית החולים שבו נולדתי לעשרים וארבע שעות, כך שתיאורטית מאוד, אף על פי שלא בצורה מעשית, נולדתי על אדמת ארץ ישראל למרות שנולדתי בלונדון" אבל הוא מסייג זאת ואומר "דוד שלי הוא מומחה לענייני קניין והוא אומר שזה לא באמת נחשב".

מבין השורות וגם ממש בשורות עצמן ניתן להבין שהקשר של ארד לארץ תמיד היה חזק ונשאר כזה עד היום למרות מגוריו בארה"ב. "המשפחה שלי חיה בישראל ואני מגיע לעיתים קרובות. אני מאמין שהעולם שאנחנו חיים בו הרבה יותר קטן ממה שאנשים חושבים ואי אפשר באמת להתנתק ממקום כי על אף שאתה לא שם, הוא הולך איתך תמיד".

לאחר שסיים תואר שני באדריכלות מהמכון הטכנולוגי ג'ורג'יה שבארה"ב, חזר ארד לארץ לעשות סטאז' ושב על עקבותיו למחלקת התכנון העירונית של ניו יורק. היום, הוא שותף ב Handel Architects, משרד אדריכלים מוביל עם למעלה ממאה ושמונים אדריכלים מסביב לעולם, ששם לו למטרה להפוך את הערים שלנו למקומות טובים יותר לחיות בהן ולהשפיע בעזרת הבנייה והעיצוב על האורבניות המתפתחת ועל החברה.

אחד הפרויקטים המפורסמים של ארד היא האנדרטה לזכר נפגעי 9/11 בניו יורק. זה לא סתם עוד פרויקט שהמשרד בו עבד קיבל אלא פרויקט שהגיש באופן עצמאי לתחרות עם אלפי משתתפים. מדובר פה על משהו עמוק בהרבה הוא מספר לנו כשאנחנו יושבות איתו לשיחה לאחר ההרצאה. "גרתי בניו יורק בזמן האירוע. אני מאמין שאם זה לא היה המצב, לא הייתי חושב להציע הצעה לתחרות בכלל" הוא אומר. התחרות המדוברת היתה זו שקבעה מה יהיה בחלל שנותר ומי יהיה האחראי על העיצוב. למעלה מ 5,000 הצעות הוגשו אבל זו לא היתה נקודת ההתחלה מבחינתו של ארד. הוא החל לתכנן את אתר ההנצחה הרבה לפני שהתחרות הוכרזה, רק כמה חודשים לאחר האסון. "התחלתי לחשוב איך אני מגיב למה שראיתי וחוויתי והתחלתי לשרטט הצעה. שני חללים ריקים בנהר ההדסון, המים נופלים, נשפכים ויוצרים את החלל. התהליך הזה נעשה עבורי, בשבילי, מכוון לעצמי, לא היה קהל בשביל זה, זו היתה הדרך שלי להתמודד עם הטרגדיה."

איך זה שכוכב אחד מעז?
"זו הייתה החלטה מאוד אישית. חוויתי את זה בצורה מאוד ישירה כי ממש ראיתי את המטוס השני כשהוא התרסק אל תוך המגדלים וראיתי כיצד העיר הגיבה. הדרך הזו הפתיעה את כולם ובטח את מי שהיה אחראי על הפיגוע הזה. זה לקח זמן של כמה חודשים, כאמור, עד שהתחלתי לעבוד על רעיון לאתר הנצחה, הרבה לפני שהייתה תחרות כזו וחזרתי לזה רק אחרי ההכרזה עליה. הדבר הכי חשוב פה היה שזה בעצם אתר ציבורי שנותן לציבור לחבור יחדיו ולחוות את האתר הזה לא לבד אלא קולקטיבית, רציתי ליצור מקום שייתן מענה לזה וגם יהיה חלק אינטגרלי מהעיר".

אלפי ההצעות הוגשו בצורה אנונימית ואחת מההגבלות שנמסרו למשתתפים בתחרות הייתה שימוש בחלק מהעיצוב המקורי של אדריכל דניאל ליבסקינד לאנדרטה שהציע שאתר ההנצחה עצמו יהיה מתחת למפלס הרחוב בגלריות סגורות. ארד ראה את הדברים בצורה קצת אחרת. "אני חשבתי שזו טעות, רציתי לחבר את האתר לעיר, להרים את המפלס שלו לגובה הרחוב, ליצור גלריה בה אתה יכול לראות את שמות הנספים ולחוש את ממדי האסון ואת החותם שהוא השאיר על העיר". בסוף שנת 2003, נבחרה ההצעה של ארד כאחת משמונה ההצעות המובילות אך חבר השופטים היה מודאג שעיצוב הכיכר קשיח מידי וקר והפציר בו לפתח דווקא את הצמחייה מסביב לאנדרטה כדי שהיא תוכל להשתלב בצורה יותר אורגנית. כמה חודשים לאחר מכן, התוכנית שלו נבחרה וזה לקח עוד שמונה שנים עד שיצאה לפועל במלואה.

"זה היה תהליך מאוד קשה כי עד לאותו רגע, כל מה שעיצבתי היה ייחודי לי ופתאום עכשיו זה צריך להתאים לקהל הרחב. יש צרכים של אלפי משפחות שכולות והמון מעצבים והיינו צריכים למצוא דרך לתת לגיטימציה לרעיון הזה ושכל הנוגעים בדבר ירגישו שזה משהו שהם גם רוצים".

דיברת הרבה על יצירה מתוך השראה, זה משהו שמלווה אותך מתחילת הדרך?
"השראה היא מאוד סבוכה, אחד מהדברים שאני חושב שמפחידים כל מעצב, כל אדריכל, פסל או צייר, זה הקנבס הריק הלבן שאין עליו כלום וקשה למצוא את נקודת ההתחלה. עבורי, היא משתנה מפרויקט לפרויקט אבל אני חושב שאם אתה מתנסה במספיק התחלות, אתה מצליח בסוף. לא כל התחלה תוביל למשהו אבל אתה פשוט צריך להמשיך לנסות עד שזה קורה. לפעמים מוצאים את קצה החוט שמוביל לעוד דבר ולעוד דבר. העיקר, אני חושב, זה להיות פתוח לתהליך, לשמוע מהאנשים שמעורבים מה הם חושבים, מה חשוב להם, מה ההבנה שלהם של הפרויקט ומה האתר מציע. פרויקטים אדריכליים, בסופו של דבר, הם פרויקטים עבור אנשים ולאחרונה הרבה שוכחים את זה ויותר חושבים על איך זה נראה. יותר חשוב בעיני זה איך זה ייחווה, כיצד זה ישנה את האנשים שיגורו שם, שיעברו דרך המקום הזה, מה האפקט של הפרויקט על החברה לאורך זמן".

במקרה הספציפי הזה, רצה ארד להדגיש את הריק שנותר בעיר ובחלל של ניו יורק עם היעלמותם של המגדלים וזה מה שניווט כל פרט וכל החלטה בפרויקט. איך המים ייפלו ומה תהיה צורתם, כל דבר נבדק במודל קטן ולאחר מכן במודל בקנה מידה של 1:1. אחד הדברים שמספר ארד שהיו חשובים לו לאורך הדרך היה להדגיש גם את האובדן הקולקטיבי וגם את האובדן האישי ואיך שני אלו יכולים להתחבר יחד. "לא תיארתי לעצמי שהאלמנט של המים לדוגמא, יהיה כל כך משמעותי בתהליך הזה" הוא אומר.

בתהליכים כאלו, ובטח כשהם מתפרסים על פני שנים, קורים כל מיני דברים שמשנים את נתיב היצירה. בתחילה, הגלריות שמתחת למפלס הרחוב היו אמורות להיות המקום בו אנשים יוכלו להתייחד עם השמות ועם יקיריהם, אבל אז התבקש ארד דווקא להעלות את השמות למפלס הרחוב ולהוציא אותם החוצה לכיכר. "פה הרגשתי שאני כבר בקצה התהום, אבל עדיין הייתי צריך למצוא מענה. אחרי זה, הודיעו לנו פתאום שכל האנדרטה חייבת להיות עם מעקה בטיחות כדי למנוע מאנשים ליפול במקרה שחס וחלילה נקבל תביעות בגלל זה. זה גם שינה את הדרך באיזשהו אופן" הוא אומר עם חיוך ישראלי כזה שמתפלא מדרך החשיבה האמריקאית ומוסיף שהיו בתהליך כל כך הרבה התחלות חדשות. "זה היה מאוד מעייף מנטאלית אבל כל אחת מההתחלות בסוף השאירה את חותמה על התוצאה הסופית".

אם ביקרתם כבר או שאתם מתכננים לבקר באנדרטה, תוכלו לראות שם את 'שולחן המים' שבנה ארד. מים נופלים מכנף ברונזה שבה השמות חקוקים. הם מוחסרים מפלטת הברזל ובמהלך היום הם מופיעים כצל. בלילה, הכנף מוארת מבפנים והשמות מופיעים כאור. עובי הפלטה מונעת מהמבקרים לראות את השמות שמימינם ומשמאלם. אותם שמות שהיו לאחד החלקים הכי כואבים וחשובים בפרויקט. "איך יופרדו השמות של האנשים שבאו להציל, הכבאים וכוחות הביטחון שמצאו את מותם בתפקיד, האם בכלל יש לבדל אותם?" שואל ארד את הנוכחים באולם "היה המון פחד שניצור איזושהי היררכיה, שיהיו גיבורים ויהיו אחרים. למשפחות השכולות היו רעיונות משלהן" הוא מספר "היו שרצו לראות דרג או מעסיק או גיל או קומה במגדל. אני חשתי שהאינפורמציה הזו לא חשובה ולא עקרונית למקום הזה. מה שכן היה חשוב, היו השמות עצמם. משהו שמעיד על האנושיות של הבן אדם. רציתי שכל שם יקבל מקום ולא יהיה סתם עוד שם ברשימה".

במשך שנתיים הפרויקט נעצר כי המשפחות השכולות התנגדו לעיצוב. בשנת 2006, מונה מייקל בלומברג לראש עריית ניו יורק ולראשונה לקח חסות על הפרויקט. הוא שאל את צוות העיצוב איך כן היו עונים על השאלות הרבות שהיו למשפחות והם הסבירו כי תהיה סיבה למה שם אחד יהיה ליד שם אחר. "ניצור קשר עם המשפחות" הם הציעו "ונשאל אותם האם יש שם של מישהו שהם היו רוצים שהאהוב שלהם יהיה לידו. לא ידענו ממש איך נעשה את זה אבל קיבלנו כ-1,200 בקשות ורצינו להצליח לסדר את השמות בדרך שבה נענה על כולן". התהליך הזה לקח כמעט שנה והם הצליחו להשאיר את השמות בתשע קבוצות של הטיסות, המקומות שנפגעו, הכוחות שהצילו. הסדר נותר אמנם סמוי לעין והאנשים המבקרים באנדרטה היום לא יודעים את זה אבל שום דבר הוא לא רנדומלי. "אחת הבקשות שקיבלנו היתה מבחורה צעירה שאיבדה את אביה באחת הטיסות וגם את חברתה הקרובה שהייתה באחד המגדלים. היא ביקשה שהם יהיו אחד ליד השנייה. מצאנו דרך שהשמות יוכלו להיות קרובים (אחד היה בסוף הקבוצה שלו והשני בתחילת הקבוצה שלו). לה זה היה מאוד משמעותי אבל כשאני חולק את הסיפור אתכם" פונה מיכאל אל הקהל "פתאום זה כבר לא 3,000 איש, זה לא סתם מספר, זה סיפור של מישהו אחד. היה לי חשוב שיישאר מהם משהו אישי.

"כל כך התרגשתי ביום שהאנדרטה נפתחה. זה לקח זמן עד שגם הרחובות מסביב נפתחו אבל כשזה השתלב עם העיר באופן מוחלט, זה עבד. אפשר היה להסתכל על העבר, על מה שכבר אינו קיים והנה הוא עכשיו חלק מניו יורק שוב. צילמתי תמונה באותו יום של אב שמגלה את שם בנו ובתמונה ליד שתי ילדות משחקות להן רציתי שהדברים האלו יסתדרו ביחד וזה קרה".

נקודה נוספת שמזכיר ארד לקראת סוף הסיפור, הם תשעת החודשים שלקח לפנות את ההריסות. ישנם למעלה מאלף אנשים שעבדו באתר בזמן הזה, חלו ומתו בהמשך מהחומרים הרעילים אותם פינו. זה עוד לא נגמר גם היום ואותם אנשים עדיין מקפחים את חייהם 17 שנים אחרי. לדבריו, הם לא מוזכרים באתר ההנצחה ובימים אלו הוא עובד על תוספת לאתר שלא תכלול שמות ותהיה אוניברסלית יותר אבל תעיד על מה האנשים האלו הקריבו.

ההרצאה המשיכה לשני פרויקטים נוספים עליהם דיבר והתחושה העוצמתית של שילוב הרגש הסבוך בהם לא ניתנת להפרדה, מה שגרם לנו לתהות האם זהו הבסיס הטבעי של ארד לכל הפרויקטים עליהם הוא שוקד. ארד השיב כי אכן ההרצאה התמקדה בפרויקטים מהסוג הזה אבל הוא עובד גם על פרויקטים 'רגילים' כמו מגדלי דירות. "אתה מביא שם את אותה מעורבות של מעצב, להיות פתוח לרעיונות, להקשיב לקליינטים, להביא משהו מעצמך והרגש הוא מסוג אחר. אולי לא כל כך אמוציונלי אבל אתה מנסה להבין איך הפרויקט ישפיע על האנשים" הוא מסביר "אחד הדברים שקרו, שהפתיע אותי ולא ציפיתי לו, היה דווקא באינסטגרם. אני עוקב אחרי אחד מבנייני הדירות שעיצבתי ויכול לראות את החיים של הדיירים לאחר שהאדריכל עוזב. זה דבר שבעבר לא יכולנו לראות. כן היו מחקרים של תיעוד, אבל זה לא היה כל כך אישי. פתאום עכשיו, אתה רואה את התמונות של האנשים עם הכלב שלהם על הספה או מצטלמים במסיבת יום הולדת ליד החלון שאתה עיצבת".

ואיך דבר כזה משפיע עלייך?
"אני מרגיש שאני ממש חלק מזה. למרות שאני לא שם, זה מין חלון כזה לחיי היומיום ולרגעים היותר מיוחדים של אנשים שאני לא חושב שאדריכלים זכו לראות אותם עד היום".