simulation
simulation (Eran Chen)

שריקה מהעבר | טור אישי – אדריכל ערן חן

אני אספר לכם סיפור קטן. אני גר עם אשתי ושלושת ילדינו באפר ווסט סייד בניו יורק. לאחרונה, לקחתי את בני בן השמונה ל Playdate שהיא למעשה פגישה מתואמת בין ההורים (יחד עם הילדים) לעידוד ילדיהם לבלות יחד. בדרכנו לשם, שואל אותי פתאום הבן שלי "אבא, מה עשית כל היום כשהיית בגילי?" באופן טבעי, פשוט עניתי לו "שיחקתי עם חבריי ברחובות". הבן שלי עצר, הביט בי, ושאל בדאגה "אבא, היית חסר בית?"

פתאום זה הכה בי. הילדים שלי לא יודעים מה זה אומר לשחק ברחובות. נולדתי וגדלתי בארץ והזיכרונות המוחשיים ביותר שיש לי הם של השכונה בה גדלתי. זו היתה סדרה של שלוש שורות של בתי מגורים נמוכים, שיצרו צורת 'ח' סביב חצר גדולה. לא היה שום דבר משמעותי במבנים האלה, אבל לכל אחד מהם היתה מרפסת המשקיפה אל החצר ששימשה כמעט כחצר הקדמית. הייתי בן יחיד לאם חד הורית ובכל ערב בסביבות השעה שש בערב – כל ערב – היא חזרה הביתה מהעבודה, הכינה ארוחת ערב, יצאה למרפסת וקראה לי לעלות מהחצר. היא מעולם לא קראה את שמי, במקום זאת, היתה שורקת, במנגינה ובקצב שהיה ייחודי רק לנו.

בעודי הולך ברחוב עם הבן שלי, מעלה בראשי זיכרונות מאותה תקופה, נזכרתי שלכל אחד מחבריי ולכל אחת מהמשפחות שלהם, היתה שריקה משלהם. בכל יום סביב השעה שש בערב, אימהות היו קוראות לילדיהן בצורה המוסיקלית הזו שהייתה מוגדרת היטב מראש. שריקות שהגיעו מהטרסות והמרפסות לחצר הגדולה. השריקות האלו, יצרו יחד סימפוניה של צלילים שהכריזו על סופו של היום – עם הגעת שריקות אלה לאוזנינו, כולנו ידענו שהגיע הזמן לחזור הביתה.

אדריכל ערן חן
אדריכל ערן חן (יחצ)

מתי איבדנו את כל זה? איפה נמצא סוג כזה של תקשורת תוצרת בית בערים הגדולות של המילניום החדש? אותה חוויה עירונית קסומה, קהילתית, אנושית, שאין לה אח ורע, כמעט ונעלמה. זה קרה, לא בגלל שהחלטנו כחברה שאנחנו לא רוצים לחיות ככה יותר. או בגלל שהחיים התרבותיים העכשוויים שלנו היום לא מצליחים לקיים סוג כזה של מעורבות. החוויה הזו אבדה כי החללים האדריכליים שהכילו אותה בעבר פשוט נעלמו מהרחובות שלנו.

בזמן שהערים שלנו גדלו, אותן מובלעות אנושיות קסומות הפכו צפופות ונעלמו בחסותן של משאיות, מכוניות ותיירות. מבלי לגרוע מן האיכויות הדינאמיות החדשות שהערים הביאו לחיי ולחייהם של ילדיי – גיוון, אינטנסיביות, נגישות – אני חושב שאיבדנו חלק יקר מהאנושיות ושעלינו להחזירו. עבורי, הספר הזה שאני כותב, מספר על איך אנחנו משלבים מחדש את אותן איכויות בתוך המסגרת המודרנית של היום. האם זה אפשרי היום? האם אנחנו יכולים לדמיין תרחיש שבו אמהות שורקות לילדיהן מהקומה השלושים של איזה מגדל? התשובה שלי היא כן, זה אפשרי! זה רק עניין של קנה מידה. וכפי שאמרתי, היופי של האדריכלות הוא שיש לה את היכולת ליצור את התבניות המעצבות את הדרך שבה אנחנו חיים ופועלים, ובכך מפסלים את מי שאנחנו.

ברור לי שאני לא האדם הראשון, וגם לא היחיד, שמכיר באובדן התכונות הללו. אבל הן לא מיועדות רק לילדים המשחקים ברחובות, אלא גם למבוגרים המעוניינים בסביבה נעימה ומידית יותר. אנשים כיום, בעיקר בערים, נמצאים בחיפוש אינסופי אחר קשרים אנושיים: קבוצות הריצה של סנטרל פארק, מועדוני רכיבה בברוקלין, מסיבות ריקודים לפני העבודה, מפגשי כושר לאחר העבודה או כל פלטפורמה חברתית אחרת. אנשים מחפשים (ומוצאים) דרכים ליצור קשרים אישיים, אבל כדי באמת להחליף את חוויות העבר עם חידושים של ההווה, עלינו למצוא נוסחאות חדשות עבור הערים שלנו, כאלה שבהן האדריכלות, באופן טבעי, מספקת את התכונות הקהילתיות הללו.

השאלה הקשה ביותר היא כמובן, איפה? מפלסי הרחוב של בניינים, ערים ופארקים הם לא המקומות המתאימים – אני מאמין שההזדמנות נמצאת דווקא בגובה. כאנשים וכאדריכלים, אנחנו מכירים בכך שגגות הם לא רק מקום משכנן של מכונות אלא אדמה שופעת ליצירת קשרים דינאמיים. ב ODA, אנו שואפים ליצור חוויות מגורים יותר מרגשות ומרתקות. הפארקים על גגות הבניינים עוזרים לנו לעשות בדיוק את זה. התהליך דרש שינוי בפרספקטיבה והחלטה מודעת ומתמשכת למנף את היתרונות שניתן ליצור על ידי פארק על הגג. הפארקים האלה, הם לא תחליף לחצרות שהכרנו פעם וגם לא תחליפים זולים למרחבים ירוקים בשטחי העיר. אנחנו מנסים להסתכל עליהם אחרת, כמו על הזדמנויות לפסל נופי פארקים תוססים על אותם גגות.

simulation
simulation (Eran Chen)

הגאוניות של סנטרל פארק היא שהוא סופג את הצפיפות המסיבית המקיפה אותו – את העיר ניו יורק על 8.4 מיליון תושביה. גג, יכול לספוג את הצפיפות של האנשים בבניין ביחס דומה להפליא ואם נצליח למצוא דרכים לגרום לאנשים להיות מעורבים בפארקים וב'כפרים' האנכיים האלו, אנחנו יכולים לשנות את הדרך בה אנו חיים. תארו לעצמכם שעם הזמן, הרגולציות של העיר והבנייה יפתחו תמריצים שיגרמו לנו לרצות לחבר פארקים מגג בניין אחד למשנהו. אולי אפילו ועדי הבניינים יוכלו לפקח על ההרחבות האלו כמו הדרך בה הם מפקחים על תקנות הבניין והנדל"ן. שני בניינים יכולים לנסח הסכם ביניהם לגבי השמשת שני הגגות לחלל פתוח אחד משותף, כמובן כאשר העיר תיתן את הסכמתה לגשר שיחבר ביניהם גבוה מעל לרחוב. אם זה יקרה, זה יהיה תלוי בחירה של ועדי הבניינים לחבור לשכניהם והבחירה עשויה להיות מבוססת על משתנים רבים: אוריינטציה, סוג הקהילה בבניין, אינטרסים של הועד, הזדמנויות הנדל"ן.

בקומת הקרקע, כאשר האוכלוסייה המקומית מגיעה לצפיפות מסוימת, היא דורשת משאבים ספציפיים. אם בניין המאכלס מאה משפחות מצדיק כלכלית השקעה בצמחייה ירוקה, בניית דק ובריכת גג, אולי שלושה בניינים עם מאה משפחות מצדיקים מרכז קהילתי ועשרה בניינים מצדיקים בית ספר. סופרמרקט קטן היום על פינת הרחוב משרת אזור של ארבעה בלוקים סמוכים. אם ארבעת הבלוקים האלו יהיו מחוברים דרך גני הגגות, אולי זה כבר יצדיק באותה הצורה סופרמרקט על הגג. פתאום, עם רעיון כזה, אנו יכולים לדמיין צמיחה אורגנית שבה גגות הבניינים יהיו מחוברים אחד לשני באמצעות רצף של אינטרסים משותפים או החלטות קהילתיות המייצרות אינטימיות, חללים פתוחים שנוצרו ועוצבו בכדי להיות משותפים.

בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה, כשאנחנו חושבים על גגות, אנחנו חושבים רק על חללים במרחב הפתוח. בואו נניח לרגע שכל בניין נתון, בציר זמן נתון, יצמח לגובה בסופו של דבר בצורה אנכית (אחרי הכל, ככה זה עובד כבר שנים). כיום, רוב הבניינים בעיר ניו יורק מייצרים שינויים תכנוניים רק במידת הצורך, וכתוצאה מכך העיצובים עקביים ונראים כאילו יוצרו על פי נוסחה: בניין משרדים עם שטח קמעונאי בקומת הקרקע, מגדל מגורים עם שירותים על הגג, שטח מעורב עם משרדים בקומות התחתונות ויחידות דיור מעליהם. מה שאני רוצה לדעת הוא, מה יקרה אם נשבור את הנוסחאות הקבועות האלה בערך בשליש הדרך למעלה, ונציג פרויקטים ציבוריים: ספריות, חללי תצוגה, מוזיאונים, מרכזים מסחריים. המבנים המכילים את התוכניות הללו יהיו שונים בתכלית מן המגדלים המקיפים אותנו היום, וכאשר יסודרו יחד בנוף העירוני הם יציגו הזדמנויות רבות נוספות לקשרים האורגניים שאנחנו מחפשים. כאן, אנחנו יכולים להתחיל לדמיין את התחום הציבורי נכנס ממש לתוך חיינו ובתינו, יחד עם הפארקים על גגות הבניינים שילכו ויתרחבו בצורה אנכית.

היו תיאוריות רבות לאורך ההיסטוריה לגבי העיר העליונה, ורוב סרטי המדע הבדיוני והספרים מתארים אותה כשטח עבור ה'אדונים' בכדי שיוכלו לשעבד את התושבים תחתיהם. אבל זה לא חייב להיות כך. כפי שאני רואה את זה, הכל יכול להתחבר תוך כדי הבדלה בין סוגים של פעילויות שהם מציעים, כך שישלימו האחד את השני, לא יתפשרו אחד על השני. פנטזיות ציניות של חברה מפולגת עשויות להישמע ולהוות קווי מתאר מסקרנים, אבל אני לא אניח לחושך, לחוסר איזון ולשימוש לרעה בכוח לעמוד בדרך החזון הזה לעתיד.

אין לנו סיבה להאמין שמשהו כזה לא עומד לקרות וזאת מכיוון שאנחנו חייבים ליצור את הסביבות המשותפות האלה כדי לפצות על אלה שאיבדנו בדרך. באופן אישי, אני משוכנע שהמציאות המוצעת כאן אינה רחוקה מאתנו – נוכל להגיע אליה בחמישים השנים הקרובות, הייתי אומר – במיוחד כשאני מבין כמה השינויים דינאמיים ומהירים כשמדובר בבנייה ובפיתוח עירוני. במהרה נוכל לשוב ולראות ערים מתרחבות בצורה אופקית, אבל בדרך אחרת. אין זה אומר שסביבות עירוניות יפסיקו לגדול באופן אנכי, במקום זאת, הן ייהנו מסוג חדש של צמיחה, כזו שאינה תלויה במכוניות, בתנועה ובתחבורה ציבורית אלא כזו המוגדרת על ידי קשרים טבעיים שנעשו מבחירה. החיים והעבודה יהיו הרבה יותר קהילתיים, בניינים אפילו יעסקו זה בזה, מקומות בטוחים ואינטימיים יתגלו למשחקים כאלו ואחרים – ושריקה אימהית תישמע מאיזו מרפסת.

*הטור תורגם מאנגלית

ערן חן
המנהל המייסד של ODA ניו יורק, אשר מאז הקמתה בשנת 2007, התפתחה במהירות לאחת מהחברות המוכרות ביותר בדורה. יצרה לעצמה מוניטין של עיצובים דמיוניים ומעוצבים כמו הספרייה הלאומית של ישראל, רחוב 44 מזרח (ניו יורק), מגדל המגורים הדק ביותר במנהטן, 123 מלרוז, מיליון מטר מרובע של פיתוח למגורים – אחד הגדולים של ברוקלין, והאנטרס פוינט דרום, אשר יהיה פרויקט הדיור המוגן הגדול ביותר בניו יורק ב-40 השנים האחרונות. הפרויקטים עטורי הפרסים זכו לשבחים על אחריותם החברתית ועל תרומתם לחדשנות חיים עירוניים עכשוויים, והוצגו בהרחבה ברחבי העולם, כולל פרסומים ב:New York Times, New York Post, New York Daily News Crain’s New York, New York Magazine, Wallpaper, Architectural Digest, Interior Design, The Real Deal, The Observer, Dezeen, Designboom, and Archdaily.
הוא סיים ההצטיינות את התואר באדריכלות בבית הספר לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, שם הוא מכהן כיום כמרצה אורח. הוא מעביר הרצאות לעיתים קרובות בפורומים של עיצוב ופיתוח כאחד, כמו גם בבתי ספר לאדריכלות ברחבי העולם. לפני הקמת ODA, שימש חן כמנהל ב- Perkins Eastman NYC.

אולי יעניין אותך גם...