31.07.1956 היה אחד מרגעי השיא הגדולים בחייה של ישראל. על המגרש הזה צעדה בפעם הראשונה נבחרת ברית המועצות במשחק היסטורי מול 60 אלף צופים שחטפו את הכרטיסים בתוך שעות. והיה כמובן, גם השער הבלתי נשכח ההוא.

בתוך הרגע ההיסטורי מקופל סיפור דרמטי הרבה יותר שמעטים מאוד שמעו עליו, והוא מתחיל דווקא ביציע ולא על המגרש. תחבולה שיש מי שיקרא לה זדונית ונרקמה על ידי הצמרת הביטחונית של ישראל, שבנתה מנגנון שטיפת מוח מתוחכם שפעל כאן במשך שנתיים.

רימון - עד סוף המשחק כבר כולם ידעו את השם של העיתון החדש שהפציע בעולם העיתונות המשמים למדי של ישראל באותן שנים. ואיזה עיתון זה היה - הדפסת צבע, צילומים ענקיים, נייר איכותי שכמותו עוד לא נראה כאן, לכולם היה ברור שכיסים עמוקים מאוד עומדים מאחורי המערכת הזאת, אבל אף אחד לא הצליח להבין של מי.

"היו כל מיני אגדות לגבי המימון של העיתון", מספר ד"ר מוטקה נאור, "למשל שהיה איזה ציוני טוב בשוויץ או שחברה כלכלית גדולה שרוצה לקדם את המוצרים שלה קנתה אותו".

לצידו של מוטקה נאור, לימים מפקד גלי צה"ל, עבדו אז שמות כמו אריה אבנרי, חזי לופבן, אוהד זמורה והמשורר דוד אבידן. כאן העסק מתחיל להסתבך. אחד העורכים הבכירים, כך מתברר, היה למעשה מושתל של השב"כ שפעל מבפנים. המטרה האמיתית של העיתון הייתה אחת - להלחם באיש הזה.

ישראל, שלהי שנות ה-50, ראש הממשלה דוד בן גוריון הוא כמעט שליט כל יכול. הצבא שלו חוזר מנצח ממבצע קדש, המפלגה שלו שולטת כמעט בכל תחומי החיים. העיתונות המפלגתית מהללת אותו, וכולם שרים כן לזקן. רק אורי אבנרי, העורך של העיתון העולם הזה מתעקש לצעוק שהמלך הוא ערום. כמעט בכל שבוע הוא מפרסם סיפורים מביכים על המפלגה והעומד בראשה. איסר הראל, מי שעמד אז בראש השב"כ והמוסד, מכריז עליו ועל העולם הזה מלחמה.

אלא ששום דבר לא עוזר והעיתון של אבנרי הולך וצובר פופולאריות ברחוב הישראלי. ראש השב"כ מבריק ברעיון חדש, להפיל את העיתון בכלים שלו. לימים יתברר שהרימון הזה ייתפוצץ לשב"כ בפרצוף, וכשמסיטים את הוילונות הכבדים של הנוסטלגיה, מקבלים הצצה מאלפת לדרך בה התנהלה כאן המדינה באותן השנים.

[img_figure src='https://media.reshet.tv/image/upload/t_image_article,f_auto,q_auto/v1569375742/ntr_231247.jpg' name='דוד בן גוריון, 1949' desc='דוד בן גוריון, 1949' credit='Getty Images / אימאג'בנק' ratio='0.67']

ערימת הניירות המרשרשת שמחזיק בידו פרופסור בר זוהר היא האקדח המעשן שכולם מחפשים אחריו שנים - כתב היד המקורי של הביוגרפיה של איסר הראל שבו מודה ראש השב"כ דאז כי הוא עמד מאחורי העיתון. הצנזורה כמובן פסלה אז את פרסום החלק הזה.

פרופסור בר זוהר הוא המקור החשוב ביותר להבנת הסיפור הזה, היחיד שלפניו פתח הממונה על בטחון המדינה את צפנות ליבו. בינואר, 1957, המגזין של השב"כ יוצא לקרב הראשון המשמעותי שלו, על הכוונת שורת המתנדבים, קבוצה של אנשי רוח שכללה בין היתר את ישעיהו לייבוביץ', אפרים קציר, יצחק שלו שבמשך שנים אחדות חשפו שורה של מעשי שחיתות שלטונית. ביום שבו חשפו כי סגן מפכ"ל המשטרה, שהוא גם בנו של ראש הממשלה, עמוס בן גוריון, סגר תיקים לימקורביו, גילו מה קורה כשמדינה שלמה מכריזה עליך מלחמה.

עמוס בן גוריון הגיש תביעת דיבה ובמשך יותר משנה שבה מתנהל המשפט. העיתון של השב"כ, רימון, תוקף אותם בכל שבוע, מנסה להשחיר את פניהם, להפוך אותם לבוגדים. אחרי שנה בית המשפט קובע שצמרת המשטרה כולה שיקרה בניסיון לכסות על הפרשיה הזאת, פסק הדין המדהד הזה היה גם מה שבישר על סופו של הפרוייקט הסודי של שירות הבטחון הכללי. עלותו אגב, כחצי מיליון לירות.

60 שנה חלפו מאז נסגר עיתון השב"כ אבל נראה שהמשחק הזה עדיין נמשך במרץ. השחקנים שתקפו משמאל תוקפים היום מימין, ביציע עדיין מנסים להבין מבעד למסך הערפל מה בדיוק קורה בחדר ההלבשה. מה עם התוצאה? קצת סבלנות, יש עוד מחצית.