"נשברנו": המשפחות שהחליטו לעזוב את בתיהן בעוטף עזה

סבבי ההסלמה הבלתי נגמרים, חוסר המדיניות וחוסר התקווה - הביאו כבר עשר משפחות, בהן אנשים שנולדו וגדלו בעוטף, להחליט שיעברו בקיץ הקרוב. "צריך להגיד את זה - אנשים בורחים מכאן"

זמן צפייה: 13:05

סבבי ההסלמה הבלתי נגמרים, 11 בשנה אחת, שחקו עוד ועוד את החוסן של תושבי העוטף, ופתאום, תושבים שלא חשבו מעולם לעזוב - חישבו מסלול מחדש. יותר מעשר משפחות במועצה האזורית שער הנגב הודיעו על החלטתן לעזוב באוגוסט את עוטף עזה.

קיבוץ נירעם היה מאז ומתמיד הבית של קארין רבנה. כאן היא נולדה, גדלה וגם גידלה את ילדיה. 34 שנים, עד חודש מרץ האחרון כשהגיע סבב ההסלמה העשירי - ומאז היא כבר לא יכולה עוד. "חשבתי שאצליח לחיות פה כל החיים, אני חזקה וזה לא יזיז אותי. והנה – נשברתי", ציינה קארין, שהיא ומשפחתה עזבו כבר לפני שלושה חודשים ועברו למושב לוזית שבעמק האלה.

כתבות נוספות בחדשות 13 >>

בעקבות המתיחות בעוטף עזה: צה"ל תגבר את מערך כיפת ברזל בדרום

נס בשדרות: רקטה פגעה בישיבה – ונבלמה על ידי קורת המבנה

בשל המצב הביטחוני: לפחות 10 משפחות מעוטף עזה הודיעו על עזיבה

משפחת רבנה, שעזבו את ביתם בנירעם
משפחת רבנה, שעזבו את ביתם בנירעם | צילום: החדשות 13

דניאל ואיתי סידר הגיעו עם ילדיהם מכפר סבא לפני כשנה, וכבר הספיקו לחתום על חוזה לקניית בית בנירעם. כעת, קנו בית במושבה כרכור ויעזבו בחודש אוגוסט. "כשהבת שלנו הייתה בת שבועיים היה את המטח הראשון, כל הלילה פיצוצים. ואמרתי לעצמי – אני מקווה שעשינו את ההחלטה הנכונה", סיפרה דניאל. השיא, אולי נקודת השבר שממנה כבר לא הייתה דרך חזרה - הגיע בחודש נובמבר האחרון. אחרי כל זה כבר היה להן ברור שכאן הן לא נשארות.

"כשנכנסו למיגונית, הילדים צרחו שזה יפסיק, היינו איתם שם בערך חצי שעה. אני הייתי עם דמעות אבל היה חשוך, אז קיוויתי שהילדים הקטנים לא רואים. לא רציתי שהם ירגישו שגם המבוגרים מעורערים. באותו הרגע הבנתי שאני לא מסוגלת". סיפרה דניאל. "הינו בצומת שער הנגב והתחיל צבע אדום בלי סוף", שיתפה קארין. "ראינו את כל הטילים והיירוטים מעלינו. הייתי עם הילדים לבד באוטו, ואני פחדתי, אז מה הם יחשבו? שם אמרתי – למה הם צריכים את זה?".

דניאל סידר ובתה
דניאל סידר ובתה | צילום: החדשות 13

"הצחיק אותי מאוד לשמוע דיבורים על הצמיחה הדמוגרפית", ציין ניר שוחט, אחיו של איתי סידר. "המציאות מספרת סיפור אחד והנתונים סיפור אחר. מבחינה דמוגרפית אנשים מגיעים לכאן, אבל כל הזמן אנשים גם יוצאים, בורחים מכאן – צריך להגיד את זה. נוטשים את הבית ועוזבים, כי אי אפשר להמשיך את החיים בצורה נורמלית".

כל אחת מהמשפחות יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות ולמרות זאת הן נקרעות מגעגוע. הכעס הגדול שלהן הוא על מקבלי ההחלטות, על חוסר המדיניות של הממשלה שגרם להן לעזוב את הבית. כמו אתמול בלילה אחרי הירי לעבר שדרות, כך לאורך כל השנה האחרונה. הם סופגים, ומיד אחרי זה אומרים להם לחזור לשגרה. אין מדיניות ברורה ובעיקר אין להם תקווה שמשהו ישתנה.