"אתה בסכנת חיים כל הזמן": הלוחמים מלבנון שבים לרצועת הביטחון
הם איבדו חברים ונותרו עם זיכרונות קשים - אך לפי ההיסטוריה הישראלית הרשמית, המלחמה שלהם כלל לא התרחשה. כעת, הם מבקשים הכרה: "מעליב שאין למלחמה יום זיכרון" • "זיכרון מלבנון", פרק א'
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה: 20 שנה אחרי שחייל צה"ל האחרון יצא מאדמת לבנון, הלוחמים שהיו שם רוצים עכשיו לדבר על לבנון שלהם, לבנון של המלחמה על רצועת הביטחון, מלחמה מודחקת, מלחמה מושתקת כל השנים האלה. הם היו אז בני 18 ו-19 ו-20, לוחמים שהמוצבים היו הבית השני שלהם, בית אכזרי וקטלני וטראומתי. שגבה מחיר דמים כבד. כמעט כל אחד מהם איבד שם חבר קרוב. היום הם כבר בני 40 פלוס, נשואים, ילדים, חלק כבר הספיקו להתגרש.
"אני הייתי קמב"ץ בבסיס טירונים של גולני בזמן שכל הגדוד היה בקו רכס רמים הראשון", סיפר צחי ההרי, ששירת בגדוד 13 בגולני. "אני בתור קמב"ץ בבא"ח הייתי צריך להכין את משמר הכבוד. באותם חודשים של אוגוסט-ספטמבר 97' זה מה שעשינו - הלוויות". הררי אמר כי כבר באוקטובר באותה השנה הם חשבו שהכול נגמר, עד לשיחת הטלפון שקיבל שהוכיחה לו שלא. "הסמב"צית אמרה לי שיש לנו הרוג מהגדוד. זה היה אמיר יואלי - היינו יחד כל המסלול". "כל הזמן יש ירי וכל הזמן אתה בסכנת חיים כי אתה קו ראשון", תיאר גיל רהב, ששירת כמפקד תצפית בבופור.
לכתבות נוספות בחדשות 13 >>
ילדות בצל השכול: "ביום הזיכרון נהיה לבד בלי החברים של אבא"
טקסים ללא קהל ושירת ההמנון במרפסות: יום הזיכרון בצל הקורונה
עתירת ההורים השכולים נדחתה: נאסרה הכניסה לבתי העלמין בארץ
בליל 4 בפברואר 1997, שני מסוקי יסעור עמוסים בלוחמים שהיו בדרכם אל הבופור ודלעת בדרום לבנון מתנגשים מעל עמק החולה ומתרסקים. באסון האווירי הגדול ביותר בתולדות צה"ל. אדם יוספה, לוחם הנח"ל, היה בין החיילים הראשונים שהגיעו לזירה. "הכול בער, הכול עדיין התפוצץ", נזכר אדם יוספה, שהיה מפקד במוצב אביבים, "די מהר הבנו שזה יותר איסוף מחילוץ. איסוף גופות. שעה וחצי אחר כך הגיע חבר שאמר לי, 'אני יודע שעל המסוק נמצא אסף סיבוני', חבר של שנינו מבית הספר. פתאום עלתה ההבנה שכולם חבר'ה שהתגייסו איתי, עשינו יחד קורס סמלים, קורס מ"כים".
"בתקופה שאנחנו היינו בלבנון - אם מישהו נהרג, אז באסה, המ"פ אמר דברים לזכרו", סיפר חיים הר זהב, סמל מחלקה בגזרת כרכום, גדוד 931 בנח"ל. לדבריו, באותה תקופה, לאחר שאחד מהחברים לנשק נפל, החיילים קיבלו שלושה ימי חופשה בבית, "ובזה נגמר האירוע. לא היה עיבוד, לא הייתה שיחה ולא קיבלנו טיפול. לא היה שום דבר. זה היה 'תמשיכו הלאה, יש לכם מארב מחר, צאו למשימה'".
וזה אולי הדבר הכי מעניין שקורה עכשיו בשיח על לבנון, דף הפייסבוק שהוקם בידי אייל שחר לצורך תחקיר, "סיפורים מלבנון, מה שקרה במוצבים" והפך לתופעה של ממש. אלפי לוחמים, בוגרי לבנון, ומשפחות שכולות פותחים שם את כל הפצעים, כולל הכול, בלי שום פילטרים. "זו לא קבוצת פייסבוק - זה ריפוי של אלפי אנשים", הרחיב הררי. "זה אירוע היסטורי. זו פעם ראשונה שיש שיח לוחמים כזה והרבה מהחבר'ה שם אומרים את זה".
גם העיתונאי גיא לרר נזכר בשירותו הצבאי בלבנון, אז בשנת 99' היה שריונר. "הגעתי כמפקד טנק למוצב רותם. השתתפתי בקרב לילה אחד מול חוליית מחבלים שהגיעה אלינו, קרוב למוצב. מה שקרה לי זה שהיינו כל כך אפופים, כל כך עמומים, שזו תחושה שחוזרת על עצמה, שאתה כאילו בתוך איזשהו סוג של חלום או הזיה. הכול מתערבב. אתה לא יודע מה מציאות ומה דמיון ומכיוון שאין תרבות של הנצחה, תרבות של דיבור, תרבות של עיסוק, אז אתה גם יוצא הביתה והדבר הזה היה כלא היה".
אבל המלחמה שלהם בלבנון היא מלחמה שמעולם לא התרחשה. לפחות על פי ההיסטוריה הישראלית הרשמית, המלחמה ברצועת הביטחון היא גם היום מלחמה בלי שם, מלחמה בלי אות, מלחמה בלי הכרה. "זה שאין רשימת חללים, זה שאין למלחמה הזאת יום זיכרון משלה כמו לכל מלחמה אחרת זה מעליב", אמר הר זהב, ואילו דניאל הלר, לוחם במוצבים ציפורן וגלילית, הוסיף כי "האימא שיושבת עכשיו בבית, הילד שלה לא נהרג בפעילות מבצעית. הילד שלה היה לוחם והוא נהרג במלחמה".
וביום הזיכרון 2020, עשרים שנה לנסיגה, דור הלוחמים של המלחמה האבודה ההיא בלבנון מבקש מאיתנו רק דבר אחד, זכרו והזכירו אותנו ואת חברינו שנשארו שם, בלבנון, לתמיד. אי אפשר שרק אנחנו נהיה נושאי הזיכרון כי אז הוא מת יחד איתנו.