"אין מקום שלוחם חיזבאללה יהיה, לא בחזית ולא בעומק, שאנחנו לא נגיע אליו. בכל זמן, בכל מזג אוויר ובכל שעה. אנחנו נגיע לכל נקודה שהוא משגר רקטות או טילים לעורף מדינת ישראל" - זו השורה התחתונה שביחידת אגוז של חטיבת גולני מבקשים להעביר, כשברקע עוד קולות הירי בתרגיל שמסרב להסתיים. היחידה שקמה בתוך הבוץ הלבנוני כדי להילחם בחיזבאללה במגרש הביתי שלו, מתכוננת כיום לסיבוב השלישי מעבר לגבול. בחורף 2013, נראה שהקונצנזוס היחיד בצה"ל הוא שמלחמת לבנון השלישית היא רק עניין של זמן.

בשבועות האחרונים כל הצפון היה בכוננות. סוללות של מערכת "כיפת ברזל" הוצבו, מקלטים נפתחו. כמה ימים אחרי שהתרגיל של יחידת אגוז הסתיים, הותקפה על ידי חיל האוויר, לפי דיווחים זרים, שיירה של משאיות שהובילה מערכות נ"מ, על פי החשד, מסוריה ללבנון. נכון לשעה זו, החשבון נשאר פתוח. אולם אם הצפון נדלק שוב, החיילים של אגוז היו הראשונים להיכנס לשטח לבנון.

לפני כמעט 20 שנה, כשחיזבאללה עבר ללוחמת גרילה, הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, הבין שני דברים: אחד, זו מלחמה, ושתיים, מול גרילה עדיף אם-16 על אף-16. "בנינו את סדר הגודל של הכוחות, איך הצוותים צריכים להיות בנויים, איזה נשק אנחנו צריכים להחזיק, מה הכשירויות שאנחנו צריכים", משחזר תת-אלוף (מיל') משה (צ'יקו) תמיר שהיה ממייסדי יחידת אגוז.

התוצאות באו מהר. בשנות ה-90 הוביל תמיר את אגוז לשורת מבצעים עמוד בלבנון, לקרבות בחזבאללה מטווח אפס, תוך שימוש באותן שיטות שלהם ממש - כוחות קטנים, ניידים, מוסווים בתוך הסבך. "במשך חודשים ארוכים למדנו את השטח", מספר תמיר, "עד שהגענו למצב שבו הצוותים של היחידה היו נעים בתוך השטח הזה והיה מאוד קשה לאתר אותם ולשמוע אותם".

[img_figure src='https://media.reshet.tv/image/upload/t_image_article,f_auto,q_auto/v1569364821/ntr_80968.jpg' name='מתקפה קרקעית של צה"ל על דרום לבנון' desc='מתקפה קרקעית של צה"ל על דרום לבנון' credit='Getty Images / אימאג'בנק' ratio='1.50']

במלחמת לבנון השנייה ספגה היחידה חמישה הרוגים בקרב במארון א-ראס, מרחק קצר מהיישוב אביבים. מפקד היחידה הנוכחי, סגן-אלוף פיני, היה סגן מפקד אגוז ב-2006. "המלחמה היא דבר נוראי. הריחות, הצלילים, האחריות, המשימה, אלה דברים שהם משאירים לך שריטה, גם אם היא שריטה חיובית שבונה אותך להמשך, אבל היא עדיין משקע שאתה לוקח אותו לכל החיים", הוא אומר. "הם מלווים אותי לכל המקומות שאני הולך. גם בנוף הפסטורלי הזה, איפשהו בצדדים יש תמונות של האנשים האלה ביחד איתי".

באותה המלחמה היה מח"ט גולני, אלוף-משנה יניב עשור, מפקד גדוד 51 בחטיבה. בקרב בבינת ג'בל הוא איבד שמונה מלוחמיו, בהם סגנו, רב-סרן רועי קליין. "להיות תחת אש באירועי רב נפגעים, אי וודאות, זה משהו שקשה לדמות באימון. קשה לדמות מה קורה כשהחבר שלך או הסמג"ד שלך נהרג", הוא מציין.

וזה כנראה מהמשותף להם. לפני שלוש שנים איבד סגן-אלוף פיני את סגנו, רב-סרן אלירז פרץ. "הוא היה מפקד הגזרה בזמן שאני הייתי בבית. תוך כדי שבכלל הייתי בדרך לנופש עם אשתי, שמענו על האירוע וחזרנו חזרה", משחזר פיני. "בזמן הנסיעה כבר הבנתי שהוא נפגע. לפעמים אני שואל את עצמי למה הוא ולא אני. זו שאלה הכי פשוטה והכי טיפשית. זו שאלה שהכי לא היינו אוהבים לדבר עליה. בסוף יש כובד אחריות, הוא היה פקוד שלי והייתי צריך להחזיר אותו הביתה בשלום".

[img_figure src='https://media.reshet.tv/image/upload/t_image_article,f_auto,q_auto/v1569337868/ntr_153664.jpg' name='אימון של יחידת אגוז' desc='אימון של יחידת אגוז' credit='חדשות 10' ratio='1.72']

הניסיון הקשה שצברו בשדה הקרב נוכח היום בכל תרגיל. במשך שבוע של תרגיל הוחמים גמעו כמעט 90 קילומטרים של הליכה, ריצה והסתערות באש בלתי פוסקת. "אני חושב שיש שני דברים שמחזיקים אותי: אחד זה אחריות, השני זה סוכריות גומי", מודה פיני בחיוך וכשנשאל על אפשרות למלחמה נוספת משיב: "אני מקווה בשביל האזרחים שלא. אבל אם כן, אנחנו נהייה ההתקפיים ביותר כדי שהאזרחים יהיו מינימום זמן תחת אש".

"אני מנסה שנתאמן יותר קשה כדי שבלחימה יהיה לנו אולי קצת יותר קל", מסביר עשור. "יש מספר פעמים שבהם הם מרגישים שהתרגיל הסתיים ואנחנו נותנים משימה חדשה - בשטח אחר עם אויב אחר. הם צריכים ללמוד להתארגן מהר מאוד ועם הרבה מקצועיות שיש להם, רוח איתנה, ללכת קדימה ולנצח".