47 הרוגים, בהם 15 נעדרים וכ-90 פצועים - אלה המספרים שנותרו מאח"י אילת שטובעה מול פורט סעיד בזמן שהיתה במהלך שגרתי שנועד להפגין ריבונות ונוכחות בשטח.

בשל נהלים, ליחידות צה"ל, פרט לחיל הים, לא היה מידע על מצבה ומיקומה של אח"י אילת וברכה ליכטנברג, פקידת מבצעים בטייסת מסוקים באל-עריש, ששמעה את קריאות העזרה בקשר, לא באמת הבינה מה מתרחש בזמן שהמצרים תקפו לראשונה את המשחתת. "ראיתי אנשים שהם כבר לא בחיים, אנשים מתים שהיו על הסיפון, אנשים פצועים", מספר שוקי אילת, אחד הניצולים.

לכתבות נוספות בחדשות 10 >>

ממשלת ספרד החליטה: הופסקה עבודת נשיא קטלוניה, בחירות ב-21 בדצמבר

בלעדיה: בעלה של מיכל, שנפטרה מסרטן יומיים לאחר לידת בתם, פותח את לבו

דב בן שנה וחצי סבל מלשון ענקית - הווטרינרים הסירו אותה בניתוח

ליכטנברג, שנותרה בבסיס ללא מפקד תורן שהחליט לעזוב את המקום, לקחה על עצמה את היוזמה ליצור קשר עם הבור, בקריה, אך זכתה לזלזול. היא לא נתנה ליחס המזלזל לעצור אותה: היא הקפיצה על דעת עצמה טייסי מסוקים שהכירה אישית ונתנה לחיילים שבבסיס הוראה להקים בית חולים שדה.

באיחור רב, ולאחר שהמצרים תוקפים פעם נוספת, מבצע ההצלה יצא לדרך: מול חופי האויב, מטוסים פיזרו נורים, מסוקים הסתכנו וספינות נוספות הגיעו. על החוף הוקם תאג"ד קדמי, משם פונו הפצועים לאל-עריש, לבית החולים שפקידת המבצעים הקימה - הרב"טית היתה המפקדת בפועל של הבסיס.

זה היה לילה ארוך וקשה. רבים מהניצולים, אף שנראו בריאים, סבלו מפגיעות פנימיות מפצצות עומק שהיו על הסיפון והתפוצצו עם פגיעת הטילים. "כל אחד תפס מה שיכול היה לתפוס כדי לצוף, בין אם זה מזרן, בין אם זה איזו חתיכת קרש, בין אם זה איזה בלון גז", מעיד משה לוי, אחד הניצולים, על הדקות שלאחר הטביעה.

בימים שאחרי טביעת הספינה, בוצעו תחקירים אך איש לא תחקר את ליכטנברג וכך לא נודע מעולם - לא על הקצין התורן שזלזל ועיכב את החילוץ ולא על המפקד שנעלם לענייניו האישיים ואיים עליה שתלך לכלא אם תדבר על הנושא. הוא מצדו, סירב להתראיין אך אישר שהגיע במהלך החילוץ ומכחיש שאיים על חיילת כלשהי. "אין לי כעס, אני מעבר לזה", מסכם לוי.