כביש סדום-ערד, הגביע הקדוש של רוכבי האופנועים בישראל. 109 פיתולים בירידה על פני 24 ק"מ ונוף עוצר נשימה. בעיקר בשבתות הם מגיעים לשם, בדרך כלל בחבורות. להיפגש, לרכוב, להתרגש וגם להסתכן.

"כביש המוות" מכנים אותו את הכביש הזה, בדרך לים המוות. לאורך הדרך פזורות מצבות דוממות שמזכירות לנהגים את רוכבי האופנועים שאיבדו את חייהם בפיתולים האלה.

רק בשבת הם איבדו חבר נוסף. רוכב ותיק שנהרג ממש במקום בו הם נפגשים. אז מה גורם להם לשוב למקום הזה ולשחק עם המוות? מה גורם להם להאמין שלהם זה לא יקרה?

"יש לי שלוש בנות בבית וכשאני יוצא בשבתות והן אומרות לי 'סע בזהירות אנחנו מחכות לך', הן יודעות שעד שאתה לא חוזר עד שהן לא שומעות את האופנוע בחניה", מתאר מיקי בוחבוט.

שלא למצלמה, הם מספרים על המהירות האמיתית שאליה הם מגיעים בסיבובים. מהירות שיכולה בקלות להגיע ל-140 קמ"ש ויותר. "אפשר גם להגיע ל-300 קמ"ש", מספר אחד הרוכבים. "המחוג עצמו יראה 299, מעבר לזה הוא לא יכול להראות כי זו הגבלה של המחוג אבל האופנוע כן ממשיך להאיץ".

והורכבים? רק דבר הם מבקשים. שאת אותם מעקים בצידי הכביש המגינים על נוסעי המכוניות יוחלפו במעקי פלסטיק ויגנו גם עליהם במקום להיות כל כך קטלניים עבורם.