יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הינו יום מרגש במיוחד עבורי. יום אשר מזכיר לי את החברים לדרך, אחיי למשימה, אשר לחמו למען הגנת המולדת וחרפו נפשם על מנת שמדינתנו ותושביה יוכלו להמשיך לחיות בשקט ובביטחון.

בתפקידי הנוכחי כמפקד חטיבת בנימין, בגזרת העיר רמאללה, יום הזיכרון מזכיר לי גם ימים אחרים, תקופה בה הייתי מפקד מחלקה במסלול ההכשרה של גדוד דוכיפת.

אבי היה מפקד המחלקה שלי. המפקד הראשון שלי, מפקד בגדוד דוכיפת שלימים נעשה חלק מחטיבת כפיר.
היו אלה ימים של קרב, אירועי "ברזל לוהט" - ספטמבר 1996, ביניהם פתיחת מנהרות הכותל אשר גרמה למהומות ולהתפרעויות קשות באזור ירושלים וביהודה ושומרון.

במהלך פעילות פתיחת צירים לרמאללה, נפגעו מרבית הלוחמים ומפקדיהם כתוצאה מהתנגשויות אלימות עם שוטרים ואזרחים פלסטינים חמושים. אבי, אשר פיקד על כוח החילוץ, הבין שהפינוי שלנו ייקח יותר מדי זמן, והחליט להיכנס לשטח תחת אש. אבי חילץ אותנו לאחר שהיינו לכודים מספר שעות.

למחרת, לקראת היערכות הכוחות להמשך הקרבות, הוביל אבי את פקודיו אל המשימה. כשפרצה האש, פקד אבי על לוחמיו ומפקדיו לתפוס מחסה, ובעוד הוא ממשיך להוביל את הכוח, הוא בעצמו לא תפס מחסה, ונפגע. לוחמים וחובשים נפצעו בניסיונות לחלצו ולהוציאו מטווח האש. היה זה קרב גיבורים. אבי נהרג בשטח לפני שהספיקו לחלצו, בקרב בעיר רמאללה בשנת 1996, בן 23.5 בנפלו.

אחוות מפקדים, אחוות לוחמים

כאשר שכבתי בבית החולים, יום אחרי שאבי פיקד על כוח החילוץ אשר פינה אותנו מהשטח, קיבלתי את הבשורה על מותו. עד היום אני קשור למשפחתו של אבי. זהו קשר עמוק הנובע מחברות, מאחוות מפקדים, מאחוות לוחמים ומאהבה לארץ.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה קורא לנו כעם להמשיך להשתרש, לזכור מניין באנו ולאן פנינו מועדות, וכמובן לזכור את אותם גיבורים אשר במותם ציוו לנו את החיים בארץ, לשמר את זיכרונם, את מי שהיו, ומי שכבר לא יוכלו להיות.