שירין נאטור חאפי יצאה למלחמה שיש בה הכל חוץ מניצחונות מפוארים - מלחמה על ילדי שכונת הרכבת בלוד. בשדה הקרב הזה עליה לגבור על העוני וההזנחה, לנצח את הפשע ששולט באיזור, את הגזענות שבאה מבחוץ ואת השמרנות והאלימות שנובעות מבפנים. בלב השכונה שרובנו מכירים כמקום בו נרקומנים מסתובבים ליד כספומטים, היא התחילה לנהל בית ספר ממלכתי למדעים.

"את הילד הערבי הזה מלוד צריך לחנך אחרת. וכשהוא יקבל חינוך אחר אז הוא עצמו ישתנה והתפיסה לגביו תשתנה. וזו עבודה קשה". היא מסבירה. שירין גדלה לא רחוק משכונת הרכבת, בבית מוסלמי מסורתי בלוד. כשהתבגרה הוריה שלחו אותה היא ללמוד בתיכון דובר עברית.

היא מספרת על הקשיים: "נכנסתי בתחילת האינתיפאדה לבית ספר, כל התלמידים האחרים אמרו שזה לא המקום שלי. בהתחלה אמרתי לאבא שלי שאני לא רוצה לחזור. הוא אמר לי תחליטי: או שאת בורחת כל החיים ממי, ומה שאת, או שאני אעזור לך. חזרתי, ותוך חודש פיתחתי מבטא עברי והחלטתי שאני עוד אלמד אותם ספרות".

וכך היה. היא הלכה ללמוד ספרות עברית באוניברסיטת בר אילן והפכה למורה ומרכזת ברשת "אורט". לאחר מכן היא הגיעה להחלטה שאולי מבחוץ קצת קשה להבין - אחרי שנים מול תלמידים יהודים, היא החליטה שהיא רוצה לנהל בית ספר ערבי, ועוד דווקא במקום שמדינת ישראל הרשמית מדחיקה כבר שנים.

שירין מנהלת משק בית משלה, הממוקם בלב האיזור בו היא מנהלת. לקרבה הזו יש מחיר. "היא עברה תקופות מאוד קשות. חטפה קללות, זרקו על הרכב שלנו בקבוק תבערה, אבל זה רק איתגר אותנו יותר", מספר בעלה.

את ההתנגדויות מסביב היא מכנה "כאבי גדילה". על השלכות ההתקפות שהיא ומשפחתה קיבלו היא אומרת: "הדבר היחיד שחשבתי עליו זה הילדים שלי אבל ידעתי שרק מנסים להבהיל אותי. יש לי אופי "רע", שמנסים להבהיל אותי אני הופכת להרבה יותר חזקה. המזל שלי היה שאנשים שתמכו בי כל הדרך לא היו בעלי אינטרס בלוד עצמה".

שירין מאמינה כי דרכם של הילדים לעתיד טוב יותר מצויה בחינוך והשקעה בהם. "כשאת אומרת למישהו אתה עבריין - בסוף הוא יהיה עבריין, אין אפס. וכשאת אומרת לו אתה תהיה פרח - הוא יהיה פרח. אמנם לוקח זמן, אבל בסוף הוא יהיה פרח", היא מצהירה בחיוך.