על יוצאי אתיופיה להתעורר מהחלום - ולשנות עולם המושגים • טור

במשך מאות שנים "הבעיה היהודית" או "השאלה היהודית" הייתה ה-שאלה שנדונה בהרחבה כמעט בכל חברה בהקשר תרבותי-חברתי-כלכלי, וברוב המקרים על רקע גזעני ואנטישמי. שאלה זו הייתה כה נפוצה עד שלא היה צורך להסביר לאף יהודי מהי התחושה של להוות בעיה ומהם הקשיים שנובעים מכך. עתה, בעשור השני של המאה ה-21, חי בישראל דור שלם של יהודים, שגורם לאותה תחושה לדור שלם של צעירים אזרחים יוצאי אתיופיה.

במאי 2015 ובינואר 2019 פרצו גלי מחאה אשר הובלו בעיקר על-ידי פעילים חברתיים צעירים מקרב יוצאי אתיופיה. מחאות אלה הן תוצאה של משבר אמון חריף ביחסים בין יוצאי אתיופיה ובין הממסד, בעיקר משטרת ישראל והמחלקה לחקירות שוטרים. הפעילים החברתיים העלו טענות קשות, שלפיהן המשטרה מתנהלת באופן גזעני ומפלה, שאינו מכבד ואינו הוגן. טענות אלה מתבססות על האלימות המשטרתי שהופעלה נגד יוסף סלמסה ז"ל, דמאס פיקדה ויהודה ביאדגה ז"ל ואתמול נוסף לרשימה האומללה הזו גם סלמון טקה.

לעוד כתבות בנושא:

מחאות ברחבי הארץ עקב הירי בסלמון טקה; 3 שוטרים נפצעו

נתניהו על הירי בסלמון טקה: "מצר על אובדן החיים, נגיע לאמת"

סלמון טקה נהרג מירי שוטר בחיפה; ארדן: "לוודא שיופקו לקחים"

טענות אלה מבוססות על עשרות, אם לא מאות, דוגמאות נוספות. מספר התיקים הפליליים הגבוה שמעורבים בהם חשודים ונאשמים יוצאי אתיופיה, כולל קטינים הנשלחים לרצות מאסר בפועל, הוא הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה. דוח ועדת פלמור קובע כי יש בסיס מוצק ומגובה בנתונים לטענות אלה.

למרות המסקנות החד משמעיות של הדוח והקמת צוות למיגור הגזענות נראה שהחברה בישראל עדיין מפקירה את גופו של האדם השחור. ההפקרה הזו חוסמת את דרכי הנשימה של האנשים הצעירים האלה. המחאות האלה הן זעקת קינה, אפוס זועם של קהילה שרק בדרך נס, ורק לעת עתה, נמצאת על הקצה - ולא מעבר לו.

כל חברה אנושית באשר היא בנויה על חלום וחזון. ולכל חברה יש אינטרס מובנה לייצר חזון וחלום חברתי עבור האזרחים שלה, גם אם יש בו צדדים אשלייתיים. זוהי דרכה של כל חברה, לשמר את עצמה ואת הסדר הקיים, עם מינימום הפרעה מצד האזרחים. אולם, כדי שאשליה זו תוכל להיות אפקטיבית, היא צריכה להיות משותפת או לכל הפחות לתת את ההרגשה שהיא חוצה מגזרים ומעמדות.

[brightcove_iframe video_id='the-main-edition-articles-20190701-2340' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_0n0quq79' duration='922'']

לדור הראשון והשני שהגיע לארץ היה חלום. חלום על ירושלים, חלום על שבט אחים שבו כולנו יהודים, חלום על קיבוץ גלויות. אני מאשים את החלום הזה. החלום הזה הוא אם כל חטאת. ההתמכרות לחלום הזה מפתה, ורבים מאיתנו ביקשו ועודם מבקשים לאמץ אותו. אני מאשים את החלום הזה משום שהוא דוחק הצידה את הדיון החשוב בשאלות מהותיות שיש להידרש אליהן: מה יש בחלום הזה? ממה הוא מורכב? מי יצר אותו? ועוד. החלום הזה עוצב בדמותם של ישראלים-יהודים שלא לוקחים אותנו בחשבון, הוא תוצר של תרבות מסוימת שלעתים בזה ומתנשאת על ההיסטוריה והתרבות המפוארת שממנה אנחנו באים. את החלום הזה יש לשבור ולנפץ לרסיסים על גבי המציאות ויש לנפץ אותו עכשיו. כבר היום נשמעות קריאות לחקירה מעמיקה של מקרה המוות של טקה. כולם קוראים לבדק בית רציני של מערכת אכיפת החוק, אולם העניין הוא שבזה זה ייגמר. התקשורת תמשיך לדבר הבא, הפוליטיקאים לשריפה הפוליטית הבאה, כולם ימשיכו לקרוא ולא לעשות דבר. אנחנו, הדור השלישי, חייבים לקחת אחריות על עצמנו ועל מצבנו - ולפעול למען עצמנו.

הכניסה אל תוך עולם החיים של צעיר אזרח ישראלי ממוצא אתיופי מחייבת פרידה ממושגים שאין בהם עוד תועלת; היטמעות בתוך החברה הישראלית, בניית קריירה, לקיחת חלק פעיל בבנייה ועיצובה של החברה בישראל, וכו'. במקומם יש ללמוד עולם מושגים שלם אחר; איך זה להיות בעיה? איך זה לחיות בתוך גוף שחור? איך זה לחיות בתוך חברה שרואה אותך כשם נרדף לעוני, כשם נרדף לחשוד, כשם נרדף לאלימות?

[brightcove_iframe video_id='news-domestic-20190701-2315' autoplay='0' credit='דוברות המשטרה' desc='עימותים בתחנת משטרת זבולון' kid='1_c3whjoej' duration='20'']

המציאות של משפחה של אזרחים ממוצא אתיופי היא למנות באוזני בני המשפחה, אחת לכמה זמן, את כל מקרי האלימות, המעצרים, החיפוש הגופני המבזה, ההכאות, ההשפלות וגם מעשי ההרג הרשלניים וחסרי הסיבה שמהם סובלים צעירים אזרחים ממוצא אתיופי. זאת, אולי בשל סיבה אחת — המשטרה במדינה שבה הם נולדים, חיים, משרתים, בונים קריירה ומשלמים מיסים "לקחה לעצמה את הסמכות" לעשות כרצונה, בידיעה שרק לעתים נדירות היא תישא באחריות לכך.

תפיסת השיטור בישראל איננה מוכוונת שירות לאזרחים. בדרך כלל הצידוק לגישה המנוגדת של המשטרה הוא היותה של החברה בישראל חברה משוסעת. אבל, עובדה זו לא יכולה להוות תירוץ. להיפך, זו צריכה להיות הסיבה שבגינה משטרת ישראל צריכה שתהיה לה תפיסת שירות מפותחת. משטרת ישראל לא רק נעדרת תפיסת שיטור מוכוונת שירות לאזרח, בכל הנוגע לאזרחים ממוצא אתיופי והאזרחים הערבים בישראל, אלא גם מקפידה לא לפספס שום הזדמנות להמשיך ולדרדר את היחסים בינה לבין צעירי הקהילה, כל פעם לשפל חדש.

במציאות שבה להיות אזרח ישראלי שחור ממוצא אתיופי בתוך החברה הישראלית משמעותו להיות חסר הגנה, מסומן כמטרה, עירום אל מול מערכת אכיפת החוק, עלינו, הדור המפוכח מן החלום, מוטלת המשימה לדון ברצינות הראויה בשאלה "איך זה להיות בעיה?", ממנה עלינו לגזור את דרכי הפעולה אשר ישימו סוף לפחד, לביזת הגוף שלנו ולחירות והכבוד שנשללים מאיתנו בכל פעם שאנחנו יוצאים לרחוב.

פקדה אבבה, כותב הטור, הוא פעיל פוליטי וסטודנט לתואר שני בפילוסופיה. הקצין יוצא אתיופיה הראשון בסיירת יעל.