השיטה צומחת שוב: האבל והצמיחה בקיבוץ ששכל 11 מבניו
הלוויות בני קיבוץ בית השיטה שנפלו ב-1973 נערכו רק שנה לאחר מכן, ורבים גילו על גורל קרוביהם שבועות ארוכים אחרי שנהרגו. "את קבורה תחת האסון, ואף אחד לא מדבר"
עם פרוץ המלחמה ביום הכיפורים, בשעה 14:00 בצהריים, גויסו יותר מ-200 מבני קיבוץ בית השיטה למלחמה. מזכירות הקיבוץ העבירו כל יום דרישת שלום למשפחות שהעבירו הבנים מהחזית. ככל שנקפו הימים ודרישות השלום לא הגיעו, החלו להבין בקיבוץ את גודל האסון שעתיד להגיע אליהם.
11 בנים נפלו בקרבות, אך הלוויות לא היו להם ומשפחותיהם לא ישבו שבעה. ימים אחדים אחרי ההודעה הרשמית שבו לעבודה במשק. הקיבוץ כולו שקע לתוך אבלו בשתיקתו שרעמה במיוחד ביום שבו הובאו הבנים למנוחת עולמים בקיבוץ - כמעט שנה אחרי המלחמה. 11 הלוויות ביום חם אחד של אוגוסט 1974.
בבוקר יום הכיפורים, קיבוץ מרום גולן פונה אל בית השיטה. באוויר כבר יש תחושה שמשהו עומד לקרות. שעות ספורות אחרי - הרמזים הופכים למציאות. בשעה 14:00 פורצת מלחמה. 200 חברי קיבוץ מגוייסים, בתוך ימים מתחילות גם השמועות. חיילים שבאים לשעות מעטות הביתה מספרים חלקי מידע אבל כל עוד אין הודעה רשמית מקצין העיר - הכל מוסתר. אף אחד לא מגלה למשפחות דבר.
"זה היה בשבת אחרי הצהריים", סיפרה הדס שצ'ופקביץ', אלמנתו של בנימין, "הוא התחיל לבנות את הסוכה ואז התחילו לקרוא לאנשים. הוא צעק לי מהסוכה – 'הדס אני הולך'. לקח ילקוט, אפילו לא אמר שלום, והלך. וזהו. ביום רביעי הוא נהרג".
"כל בוקר הייתי קמה, הולכת לשביל ושומעת שמועות", סיפרה רות אורן, אחותו של יוסף שריג, "זה נהרג, זה נהרג, זה היה טירוף. אסור היה להפסיק לעבוד, לא ישבו שבעה ולא התאבלו. זה היה פשוט נורא. החיטה צומחת שוב, הכול קורה. הכול מתרחש אותו הדבר, את קבורה תחת האסון שלך ואף אחד לא מדבר על זה".
גם לגידי שרון, אחיו של נמרוד שנהרג, אף אחד לא מגלה. "נפגשתי עם חבר בית השיטה, והוא סיפר לי שיש בבית השיטה 11 חללים. אבל הוא מונה שמות רק של עשרה, ואת ה-11 הוא אומר לי שהוא לא זוכר. בבית יש הורים שהם שבורים לגמרי". סיפר גידי בדמעות. גופות חיילים שאותרו נקברו בבתי קברות זמניים, אחדים מהחיילים עדיין נעדרים. אין הלוויות, לא יושבים שבעה. באסיפות הקיבוץ גוברים הקולות שדורשים להמשיך הלאה, למשק אין זמן לבכות.
גם למשפחת שריג לא סיפרו על מותו של יוסף ,המוסיקאי של העמק. וכשנודע - שומרים את הסוד מצחקי - אחד מאחיו שנפצע קשה לפני המלחמה בתאונה צבאית ואושפז בבית החולים.
"הוא שאל אותי על יוסף ואני לא ידעתי איך לצאת מזה בכלל", סיפרה נורית שריג, אלמנתו של יוסף, "לא סיפרתי לו כמובן. כי זו הייתה הבקשה. אבל זה היה לי קשה. עד היום אני זוכרת את זה כטראומה". "עשרה ימים אמי הייתה עם הידיעה", הוסיף צחקי, "מציגה לי הצגות ולא אומרת. שומרת אולי 20 שעות ביממה שלא יגידו לי על נפילת יוסף".
צחקי השתחרר מבית החולים ואז גילו לו את הסוד הנורא. "הגעתי בלילה, נתנו לי לישון לילה אחרון בשקט, הייתה לי תחושה מאוד קשה על מה שהולכים להגיד לי", שיתף צחקי, "קראתי לה בבוקר, לאמי, וכששאלתי אותה - נכון שאילן נהרג? היא אמרה – 'נכון שאילן, נכון שמודי, ונכון שיוסף אחיך'".
רק לקראת סוף המלחמה יוצאות ההודעות הרשמיות -11 בני הקיבוץ נהרגו. גרשון דוד, יוחי גלעד, דני פלד, יחיאל שונרי, מיכה גולדמן - כולם נהרגו בחווה הסינית בלילה אחד. "זה פשוט עושה צמרמורת כאשר אתה מבין שלמעשה ברדיוס של אולי שניים-שלושה ק"מ ממנו, נהרגו עוד ארבעה לוחמים מבית השיטה", סיפר יוני גלעד, אחיו של יוחי.
אלון אילת נהרג בשעה הראשונה של המלחמה בגזרה המרכזית בסיני, נמרוד שרון - ליד עסמאיליה, בנימין שצ'ופקביץ (צ׳ופה) ליד קוניטרה, משה שחורי נהרג ממערב לתעלת סואץ, אלי רחמים נהרג בגולן הסורי, יוסף שריג - ברמת הגולן.
"נסעתי עם אמא שלי לנהריה ואמרו לנו – 'תחפשו, אין מדריך לבית קברות'. היו שם מאות, אם לא אלפי קברים. הלכנו עם נעליים בתוך הבוץ, מצאנו את הקבר של יוסף, אמא השתטחה עליו, שכבה עליו וגעתה בבכי", סיפרה רות.
רק עשרה חודשים אחרי המלחמה, בעשרים באוגוסט 1974 נערכה ההלוויה בקיבוץ. "לא היו בכי והתפרצויות, היה שקט. כל אחד התאבל בתוך הלב שלו. בתוך הכאב האישי", סיפרה שלומית שרון, אלמנתו של נמרוד. "אני למשל לא בכיתי. לקח לי הרבה זמן לבכות".
"אחרי שבית השיטה הייתה כל כך אבלה וכל כך פגועה, זו הייתה שנה כל כך קשה", סיפרה דורית צמרת, בת הקיבוץ ומחברת השיר "החיטה צומחת שוב", " הפרחים והצבעים נראו כל כך יפים. תהיתי איך זה יכול להיות. שהכול כל כך פורח וכל הציפורים מצייצות ואנחנו באבל כל כך עמוק. זה היה נורא קונטרסטי".
המשק אבל, אבל כדרכו מנסה להמשיך. אז ב-1975 דורית צמרת בת הקיבוץ משקפת בשיר את העצב והרצון להזדקף. אבל כמה מן המשפחות השכולות לא הרגישו חלק מן החיים הנמשכים, אולי אפילו מעכבות אותם בכאבן. "נשארתי בבית הרבה מאוד שנים. לא יצאתי לשום פעילות, לשום מסיבה. לא ליל סדר ולא חג משק ולא ערב שירה", סיפרה שלומית שרון.
צחקי שאיבד את אחיו הוסיף: "הרגשתי רגשות אשמה שהחמצתי את המלחמה. הרגשתי מיותר. הרגילו אותי להילחם, אני ממשפחה שלא חוזרים בלי להצטיין בקרב. אין דבר כזה כמו שלא חוזרים בלי להצטיין בקורס. מפקדים לא חוזרים ממלחמה בלי להצטיין בה או להיהרג בה. לא רציתי לחיות. רציתי להיהרג במלחמת יום כיפור".
"החיים השתנו, זה לא היה אותו הדבר. לקח לבית השיטה המון שנים להתאושש מזה. אולי אפילו עד היום לא לגמרי", סיפרה נורית שריג. סיפור 11 החיילים שנהרגו ב19 ימי מלחמה הפך אתוס מרכזי של קיבוץ בית השיטה, של מלחמת יום הכיפורים כולה. על הדרך שבה החיטה שבה לצמוח הדעות חלוקות לא על השיר עצמו הוא יצא מן העמק והפך עם השנים לאחד משירי הזיכרון המושרים. אבל כבד עם קצה של תקווה.
