"השופטים היו המומים": מסע אחר הגיבורים האחרונים ממשפט אייכמן

מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן – פרויקט תיעודי מיוחד שעקב אחר הגיבורים האחרונים של המשפט ששינה את זיכרון השואה. לכידתו הייתה פתיחת הפצע המדמם שנשאו איתם אלפי ניצולי וניצולות השואה בישראל הצעירה. עם תחילת המשפט החלו להישמע באולם זו אחר זו עשרות עדויות, מילים מחרידות שיצאו מהאולם לעולם כולו ותיארו את הזוועה הבלתי אנושית - שאיש לא תיאר עד אז. איך עיצב המשפט הזה את זיכרון השואה בישראל?

יוסף קליינמן, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, ואחד מהעדים האחרונים ממשפט אייכמן שנותרו בחיים, היה העד הצעיר ביותר במשפט, בן 31 בלבד. גבריאל בך נולד בגרמניה ואביו עזב את אירופה רגע לפני שהמלחמה פרצה. הוא היה לעורך דין וכשאייכמן נתפס היה בן 31, סגן פרקליט המדינה. מיכאל גולדמן ניצל מאושוויץ ועלה לישראל באוניית מעפילים. כאן, התגייס למשטרה והפך לקצין חקירות. הוא עזב את המשטרה לעבודה במגזר הפרטי - אבל תפיסתו של אייכמן טרפה את הקלפים.

ב-1961 שלושתם הפכו לחלק מאירוע היסטורי שבו מדינה קטנה וצעירה באה בחשבון עם האיש שתכנן את חיסול העם היהודי, האדריכל שהוציא לפועל את הפיתרון הסופי. ספק אם ידעו אז שהמשפט הזה יקבע איך העולם כולו יזכור את השואה.

"בשנת 1960, לפני לכידתו של אייכמן, יוצאי השואה היו חנוקים" סיפר אלי עמיר, סופר, "לא דיברו על השואה, התביישו במה שקרה להם. אנשים שבאו מארצות האסלאם ידעו מעט מאוד, הצברים הסתכלו מגבוה על ניצולי השואה. פתאום, כשבאה ההכרזה של בן גוריון על לכידתו, מיד התחילו להתעניין מי זה האיש הזה שישראל טרחה להביא. נפתחו האזניים, העיניים, העיתונות התחילה לכתוב ולכסות את הנושאים וכל העניין עלה מחדש".

אין מי שלא חלפה בראשו המחשבה שמחסלים אלמונים יכלו לחסל את אייכמן כבר בארגנטינה, אבל עד מהרה החליטו אנשים המדינה לנהל חקירה ומשפט לפי כל כללי הטקס והצדק. הוקמה לשכה לחקירת אייכמן והעדים, הוקם אולם רחב ידיים שיוכל להכיל אזרחים ועיתונאים, יהודי תעשיית הקולנוע גויסו לצלם את המשפט, בקול ישראל הקליטו ושידרו אותו. אייכמן נכלא בכלא אייל.

בך, סיפר על הרגע הראשון בו פגש את אייכמן: "קראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, ששם תיאר שהיו ימים רבים בהם הם הרגו אלף ילדים יהודים ביום: 'כשאני וחבריי הינו צריכים לדחוף ילדים לתוך תא הגז קיבלתי לפעמים פיק ברכיים, אך תמיד התביישתי על החולשה הזו שלי כשדיברתי עם אייכמן, כי הוא הסביר לי שבמיוחד את הילדים היהודים צריך להרוג, כי אין היגיון בלהרוג דור של מבוגרים ולהשאיר בחיים דור של נוקמים אפשריים שיוכלו להקים את הגזע מחדש'".

"עשר דקות אחרי שקראתי את זה", הוסיף בך, "בא איש משטרה ואמר לי שאדולף אייכמן רוצה לראות אותי. כשאני שמעתי את הצעדים שלו, כשהוא ישב מולי, לא היה קל לשמור על פרצוף רגיל ולשוחח איתו בצורה רגילה".

"במשפט אייכמן העדים מדברים בגוף ראשון יחיד" הסבירה חוקרת ההיסטוריה פרופ' חנה יבלונקה, "זה מבהיר לציבור בארץ שהשואה זה לא רק שישה מיליון, זה מהות אמיתית בחיים של רבע מהאוכלוסיה בישראל. גם הניצולים הם לא רק עולים חדשים הם סוג של גשר חי שיכול לגשר אותנו מכאן לשם".

"הייתי בהתרגשות גדולה, רעדתי" שיתף קליינמן בתחושתו כשעלה להעיד, "אני הראשון שנבחר לספר על הנערים של אושוויץ. כל הנערים האלה היו מרוכזים במחנה הצוענים. נהינו מומחים לעשן שפרץ מן הארובות. ידענו לפי הצבע אם האנשים היו מורעבים או לא".

ככל שנשמעו העדויות נפתח סיפור השואה. אין אדם שלא היה מהופנט לסיפורים והזוועה שנפרסה אל מול העולם, אין אדם שלא מצא סיפור להזדהות איתו ולחשוב מה היה אילו. הסיפורים התפתלו זה בזה והובילו מאחד לשני אורגים בשתי וערב את סיפור השואה והפצע חזר לדמם. היה קשה לתפוס איך האיש הזה בכלוב הזכוכית השפיע כמעט על כל בית בישראל והשאיר משפחות מפעורות באבלן, מתבססות באובדן.

"בגמר עדותו של העד היחידי שכבר היה בתוך תא הגז והיה נעול, אחד מ-250 ילדים שהובאו לאושוויץ והכניסו אותם לתא הגז, השופטים היו המומים ואמרו שמוכרחים לעשות הפסקה. קשה לשכוח את הרגע הזה", הוסיף בך.

שמואל, בן דודה של רבקה יוסלבסקה שהעידה במשפט, גדל איתה באותה שכונה. אך בעוד משפחתו הצליחה להימלט לסיביר, רבקה ומשפחתה נתפסו על ידי הנאצים. שמואל, שליווה את רבקה למשפט אייכמן, סיפר כי "היא התחילה לרעוד. שום דמעה לא ראיתי, רק את הפנים אכולות לגמרי מצרה". "אני זוכר את ההרגשה שלי", הוסיף גולדמן על תחושותיו לאחר עדותה של רבקה, "רציתי לקום ולהגיד בקול רם לשופטים – לא מספיק לכם? די".

ימי המשפט באו לקיצם – שנה וחודש סך הכל. אייכמן נידון לתלייה, ערער וחנינתו נדחתה. ההוצאה להורג בוצעה מיד. "אלה היו רגעים שקשה לשכוח אותם", ציין בך, "אם למישהו העונש הזה הגיע -  זה הוא".

"עמדנו בשורה אחת מול עמוד התלייה", סיפר גולדמן על הרגע הדרמטי בו נתלה אייכמן, "אנחנו שתקנו, הוא התחיל לדבר. הוא אמר – 'אני האמנתי באלוהים ואני מת באמונתי באלוהים'. ברגע זה חשבתי לעצמי, באיזה אלוהים רוצח הילדים הזה האמין?".

בתום המשפט ישראל השתנתה. רבות נכתב על זיכרון השואה שהתעצב והתייצב בארץ ובעולם בעקבותיו, ועם ישראל הדגים את עוצמתו הצבאית והביטחונית. יותר מזה, המשפט הטיח את השואה לדנ"א הישראלי. הוא הפך לחווייה משותפת לכלל תושבי ישראל בשנות עיצובה של המדינה, נצרב בה לתמיד וממשיך להדהד עד היום. "אתם תוכלו למסור לדורות הבאים ששמעתם על אושוויץ ממקור ראשון", סיכם קליימן.