כיצד הפך הסושי ממנה יפנית עדינה - למאכל הלאומי בישראל?

מחר יצויין בעולם יום הסושי הבינלאומי. כיצד הפכה מנה יפנית בת מאות שנים, שכולה אסתטיקה, ועידון - למאכל הלאומי כאן בישראל, לצד החומוס-צ'יפס-סלט?המאכל היפני המוכר, שבמקור מגיע בכלל מסין, הפך כבר מזמן לאחד האהובים על הישראלים לא פחות משקשוקה, פלאפל ושווארמה. שף ניסן אלחסוב, ציין כי "יש לנו פה קיבוץ גלויות של טעמים בארץ ישראל".

ימי הקורונה והתקציב של כולנו, שקרוב יותר כעת לגודל של מאקי ממוצע מאשר לקונוס, לא השפיעו על הרצון להמשיך וליהנות מהטעמים המיוחדים. את אומנות הגלגול, החיתוך והצלחות של האורז הדביק עם האצה הירוקה אפשר כבר מזמן למצוא כמעט בכל פינה בארץ. העיקרון המנחה הוא ההקפדה על השילוב בין הרצונות שלנו, הישראלים, לבין הסטנדרטים הנוקשים של היפנים.

לשף רנן בלומנרייך-קומטה, בן לאם יפנית ואב ישראלי, ברור לחלוטין ההבדל בין הסושי שאימו, הוריה והורי הוריה אכלו עוד בארץ השמש העולה לבין זה שלנו, כאן, בארץ זבת חלב ואצה. "חוץ מהשם, אין כמעט קשר בין סושי יפני לסושי ישראלי", הוא אומר. "אם אני מכין סושי אז אני אכין רק את הכמות שאני רוצה לאכול כי אורז צריך להיות בטמפרטורת הגוף, דג צריך להיות בטמפטורת החדר. תכניס את שני הדברים האלה למקרר, זה יהיה מאוד-מאוד לא טעים אחר כך".

"היפנים נותנים כבוד לחומרי גלם, מעט מרכיבים, טעמים עדינים בדרך כלל ואצל הישראלים, כמו האופי שלהם, טעמים מאוד חזקים, הרבה חריף, הרבה מלוח, הרבה חמוץ".