כלת פרס ישראל והח"כית לשעבר גאולה כהן הלכה לעולמה בגיל 93
הפוליטיקאית, נולדה ב-1925 בתל אביב, לחמה בארגוני המחתרת האצ"ל והלח"י, ומאוחר יותר הפכה לפעילה בימין הפוליטי. בנה הוא השר צחי הנגבי
חברת הכנסת לשעבר וכלת פרס ישראל גאולה כהן הלכה אמש (רביעי) לעולמה בגיל 93. כהן, שהחלה כח"כית מטעם מפלגת הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחייה", קיבלה את פרס ישראל בשנת תשס"ג (2003) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בשנת 2014 נבחרה להדליק משואה במסגרת חגיגות העצמאות של ישראל. בנה של כהן הוא השר לשיתוף פעולה אזורי מהליכוד, צחי הנגבי. הלוויתה תתקיים מחר בשעה 13:30 בהר הזיתים שבירושלים.
כהן נולדה ב-25 בדצמבר 1925 בתל אביב. היא גדלה בשכונת כרם התימנים ולמדה בבית הספר העממי בלפור ובסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, ממנו גורשה לאחר שהצטרפה לאצ"ל בשנת 1942. אם כי, שנה מאוחר יותר היא גבר הצטרפה לארגון לח"י. שם הכיסוי שלה היה "אילנה" והיא הייתה קריינית בתחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית".
ב-18 בפברואר 1946 נתפסה כהן באמצע שידור ע"י אנשי המנדט הבריטי ונידונה לשבע שנות מאסר. במהלך שהותה בבית הסוהר לנשים בבית לחם היא נפצעה מירי ברגלה לאחר שניסתה לברוח מהכלא. שנה לאחר מכן היא כבר הצליחה לברוח בסיוע חבריה למחתרתי. היא התחפשה לערבייה והצליחה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שהבריטים יצליחו לזהותה. לאחר בריחתה היא הסתתרה בחיפה ולאחר מכן שבה לפעילות הארגון בכך שגייסה מצטרפים חדשים וערכה את העיתון "חזית הנוער" של המחתרת.
בשנת 1948, הצטרפה כהן למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה. עד שהחלום הפוליטי יתגשם המשיכה כהן בעיסוק העיתונאי ובשנת 1961 מונתה לחברת מערכת העיתון "מעריב", שנחשב באותה תקופה לעיתון המצליח בישראל. בשנת 1972 היא הצטרפה לתנועת החירות והצליחה להגשים את חלומה הפוליטית ולהיבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת הליכוד. בשנת 1977 ("המהפך") הא הצליחה לעשות זאת שוב לאחר ששובצה במקום ה-17 ברשימה לכנסת.
למרות הניצחון בבחירות והחלפת שלטון מפא"י, סלדה כהן מהחלטותיו של ראש הממשלה מנחם בגין והיא פרשה מהליכוד והקימה יחד עם ח"כ משה שמיר את תנועת "התחייה". כהן מזוהה עמוקות עם האידיאולוגיה הציונית ובמהלך עשייתה הפוליטית היא פעלה בשני מישורים מרכזיים: עלייה וקיבוץ גלויות והתיישבות יהודית.
מבחינת עלייה וקיבוץ גלויות כהן ניהל מאבק עיקש לעליית יהודי ברית המועצות תוך ארגון אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם. בנושא ההתיישבות היהודית, היא הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל במטרה לחזק את ההתיישבות היהודית ולבצר את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. כהן הייתה אחת המתנגדות הבולטות לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית. כמו כן, היא האמינה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על "שלום תמורת שלום" ללא קשר לשטחים. במקביל, היא יזמה יחד עם חברי כנסת נוספים את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.
מלבד המאבק למען הציונות וארץ ישראל השלמה, כהן יצאה למלחמת חורמה במפלגות הערביות. היא נהגה לטעון כי הן שלוחות של אש"ף (ארגון שחרור פלסטין) ושל הלאומנות הערבית והן חותרות תחת קיומה של מדינת ישראל. היא התעקשה שנציגיה המפלגות לא ישתתפו בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ופעלה רבות כדי לנסות להוציאן מהחוק ולמנוע את מועמדותן לכנסת.
בממשלתו של יצחק שמיר נבחרה כהן לסגנית שר המדע והטכנולוגיה אך היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד. בבחירות 1992 היא לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה וכך גם בבחירות 1996, ובכך סיימה את שהותה במליאת הכנסת. בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים" ובשנת 2014 זכתה בתואר "יקירת ההתיישבות".