"אני יושבת במיטה והדמעות לא מפסיקות לזלוג" • טור מיוחד

כשהתפטרתי מבית החולים אסף הרופא כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

ערב כניסת שבת, התעוררתי עכשיו משינה ארוכה מאד ועמוקה מאד אחרי משמרת לילה בבית חולים. זו הייתה המשמרת האחרונה שלי. אני יושבת במיטה והדמעות לא מפסיקות לזלוג. זה בכי של התפרקות מכל כך הרבה רגעים מתסכלים, קשים וגם כאלה מאד מרגשים.
במשמרת האחרונה הורדתי את הכפפות יחד עם אבן גדולה מהלב, ידעתי שאני לא חוזרת לכאן יותר והלב נצבט על כל מי שנשאר כאן, חולים ומטפלים וגם על המונשמת האחרונה שקיבלנו ב6 בבוקר וכנראה שזו תהיה התחנה האחרונה בחייה.
טיפות הגשם ליוו אותי כשחיפשתי את רכבי בחניה וחשבתי על טניה והצטערתי שלא נתתי לה ליטוף אחרון ונפרדתי ממנה עם כמה מילים מחזקות.

טניה שוכבת בקצה המסדרון הימני בבידוד, היא זקנה רוסיה מאד מאד מצחיקה, ממש אהבתי לעזור לה למרות שלהוריד אותה מהמיטה כמו שהייתה מבקשת הייתה משימה של ממש בגלל משקלה (פעם אחת הורדנו אותה עם מנוף והיא ככ פחדה והתחננה שלא נשתמש בזה יותר) אין לה עברית טובה אבל בכל פעם שאנחנו מטפלות בה ומסייעות לה היא מברכת אותנו בכל כך הרבה כוונה שאני פשוט מאמינה שהברכות שלה חייבות להתקיים.
באחד הימים כשבאתי לטפל בטניה היא הראתה לי את הנינה שלה בטלפון ואז סיפרה לי בעברית שבורה ״40 שנה הייתי רופאת ילדים ברוסיה כאן בישראל אני, איך אומרים״ היא הרימה את השמיכה ״כזה, סמרטוט״. ואז היא התחילה לבכות וסיפרה לי על הבן שלה שנפטר לפני שנה ״שלושה ילדים הוא השאיר״.
אתמול במשמרת האחרונה ב - 2 בלילה היא ביקשה אופטלגין ושאעזור לה לשנות תנוחה, המתנתי לאחות עם האופטלגין ושאלתי אותה ״טניה, היית רופאת ילדים סיפרת שהיה לך טוב שם למה באת לישראל?״ והיא חייכה חיוך עצוב ואמרה ״ישראל זה הכל. ככה אבא של אבא אמר לי תמיד כשהייתי ילדה, עכשיו בדירה שכורה אבל זה מה יש״. ושוב היא התחילה לבכות בגלל הבן שאיבדה אז שוב ביקשתי שתראה לי את הנינה בטלפון בניסיון להסיח מעט מהכאב, וקלטתי איזה רגע הזוי זה - אמצע הלילה אני מתחזה לכוח עזר, עם גב מרוסק מהשבוע המפרך ומפטפטת עם קשישה שלמרות הכאב הרב שלה מלמדת אותי כל כך הרבה על יחסי אנוש עם ההומור והחמימות שמפגינה כלפינו.
הסיפור של טניה הוא הקלישאה שתמיד שמעתי על העולים מרוסיה, המשכילים והמצליחים שכאן הפכו למנקים אבל הנה, הקלישאה שוכבת לפניי, מצחיקה עם לב ענק וטוב וחור גדול של כאב.
אני חושבת על העובדות כוח עזר שעבדו איתי במשמרות כאן ובא לי לחבק אחת אחת מהן.
המלאכיות בלבן שבכל יום קמות למשימה בלתי אפשרית של לקלח, לחתל לנקות להרים להוריד להציע מיטות ולתת מראה אנושי ל - 30 חולים במשמרת אחת.

כשיצאתי לתחקיר הזה היה לי ברור שאני אתעד רגעים של יחס מזעזע למטופלים, התבדתי ממש.
היחס המזעזע הוא של מערכת לא מתפקדת שמפקירה את העובדים שלה לחוסר תקנים עם דרישות לא אנושיות.
היחס המחפיר הוא של מערכת שמצפה ששתי נשים צעירות אימהות לילדים קטנים תקלחנה 30 חולים סיעודיים בשמונה שעות משמרת וגם תחליף להם סדינים ותסדר להם את החדרים ותאכיל אותם ועוד מיליון משימות קטנות חיוניות.
ולמרות כל זאת נכחתי בעובדות מסורות שכל כך משתדלות לא להכאיב, להרגיע, ללטף והמון המון לרחם. עובדות שלא מוצאות זמן להתפנות ולשתות כוס מים במשמרת וכשהן מסיימות ופושטות את המדים בחדר ההלבשה הן לפעמים לא מוצאות את הכוחות לצאת מהחדר ולחזור הביתה.
כשיצאתי לתחקיר הזה הרגשתי שהגזמתי עם עצמי, לחתל חולים? אני? היו רגעים שרפלקס ההקאה עלה ומיצי כיבה התהפכו אבל כשהיינו מסיימות עם החולה והוא שכב במיטה נקיה, רחוץ, בתנוחה נוחה לו ומכוסה היטב ראיתי את הנשימה הנקיה שלו והאור על הפנים, והרגשתי שבראנו אדם חדש.
ואין תחושה ממלאה מזו.
ההתנסות הזו מדורגת גבוה מאד בתחקירים המאתגרים שלי, אבל אני לא מתחרטת על כל רגע של קושי, סבל, כאב, עייפות, תסכול, זיעה, סחרחורת וסרחון שחוויתי.
למדתי המון.