פרק הסיום של משחקי הכס - בדיוק מה שהיינו צריכים • ביקורת

זהירות, ספוילרים

עונתה האחרונה של משחקי הכס הייתה בעייתית, בלשון המעטה. מבחינת הביצוע הטכני היא הייתה לא פחות מפלא טלוויזיוני. היא ניפקה רגעים עוצרי נשימה, אך לוותה בתחושה לא נעימה - התפתחויות משמעותיות הרגישו מאולצות. דמויות פעלו בניגוד לאופיין, באופן שהרגיש לא מכוון. וכמובן, הפרק החמישי השנוי במחלוקת - הפיכתה המופרכת של דיינריס לרוצחת המונים ללא עבודת הכנה משכנעת ותחושת התסכול הגדולה ששנים של רקימת בריתות ושכלול כישורים פוליטיים הסתכמו בדאוס אקס מכינה במהלכה, הכול פשוט נשרף. על רקע כל זה, סיכוייה של הסדרה להסתיים באופן מספק נראו אפסיים.

ובכל זאת, יוצרי הסדרה הצליחו לספק סיום יפה, אצילי ואלגנטי. זאת, משום שהם השכילו לסיים בשלב מוקדם יחסית עם קו העלילה הבעייתי של דאינריז וחזרו לליבה של הסדרה, למה שתמיד היה המנוע האמיתי שלה - ילדי משפחת סטארק והמסע שעברו. בניגוד לדמויות כמו ג'יימי וסרסיי, כמעט כל אחד מילדי משפחת סטארק קיבל בפרק הזה בדיוק את הסוף שדמותו הייתה ראויה לו.

ראשית לכוכב המפתיע של הפרק - בראן. אם ישמע אדם שלא צפה בפרק כי מי שיושב על כס הברזל המטאפורי בסופה של הסדרה הוא בראן הוא בוודאי יצחק, או יזעם. אם יש דמות אחת שלא הפגינה לאורך העונות האחרונות כישורים המתאימים למלך זה בראן (זו לא אשמתו - הוא היה עסוק בלהיות עורב ולהיות עורב זה דבר מורכב), ולא - הנאום של טיריון על עוצמתו של הסיפור לא היה משכנע. גם לפי הסטנדרט שלו, בראן אינו ראוי. ובכל זאת - זה הרגיש אמיתי, דווקא כי זה היה מוזר. זה הרגיש הגיוני שכאשר תם העידן המונרכי של ווסטרוז ויש להגיע לפשרה פוליטית - בראן יהיה הפשרה.

ג'ון קיבל גם הוא את הסיום הנכון - הוא מעולם לא רצה לשלוט, והנה הוא לא שולט. שליחתו לצפון נעשתה אומנם כעונש, אבל ברור לנו כי במובן מסוים זהו ביתו. כפי שאמר לו טורמונד ברגע מרגש באמת במהלך העונה - בג'ון יש את הצפון. הצפון האמיתי. מי שהציל את העולם פעמיים מסיים את המסע שלו איפה שהחל אותו - מעבר לחומה. הממזר שגילה שהוא מלך סיים את הסדרה כפי שתמיד רצה - באנונימיות.

הסיום של אריה, יש לומר, מעט מתבקש מדי. הפלגתה בספינה אל עבר האופק צפויה ולא לחלוטין ברור מה המסע שעברה. היא החלה כאאוטסיידרית הרפתקנית, עצרה באמצע כדי להציל את הממלכה וחזרה להיות אאוטסיידרית הרפתקנית. לא מספק, אך נסלח.

ולבסוף, סנסה. מסעה של סנסה הוא המרשים ביותר בסדרה. מי שהחלה כילדה מפונקת שלא ראתה דבר מלבד עצמה וחיי הנסיכה אותם ייחלה לעצמה, הבינה לאורך הסדרה את המשמעות של משפחה, של שורשים, של בית. חיים איומים ונוראיים תחת יורשיהם השונים של בתים אחרים, הבהירה לה מדוע כה חשוב שהצפון יישאר עצמאי ולמה בעצם אנשים הורגים ונהרגים בשביל המותג "בית סטארק" כבר אלפי שנים. העובדה שהמסע הזה הרגיש אמיתי ולא כפוי היא הישג עצום של הכותבים.

סוף הולם נמצא גם לדמויות אחרות - כמו למשל תולע אפור, שהפיכתו לפושע מלחמה שלבסוף עוד יש לפייסו בהסדר הפוליטי המתגבש הרגישה מציאותית בתוך העולם הציני של ווסטרוז.

חוזקו של פרק הסיום היה באופן בו התכתב עם עונתה הראשונה (והטובה ביותר) של הסדרה. העונה שגם הייתה ה "קטנה ביותר" והתנהלה יותר כדרמה משפחתית מאשר כאפוס פנטזיה. זה לא היה סיום דרמטי או אפי. זה היה סיום אינטימי. וזה בדיוק מה שהיינו צריכים.