בחזרה לצ'רנוביל: סיפוריהם של הישראלים שחוו את האסון הגרעיני

השבוע, כולם דיברו על קרינה, מונה גייגר ומוטות גרפיט. יותר מ-30 שנים אחרי האסון הגרעיני הגדול ביותר שידע העולם, סדרת מופת של HBO (המשודרת בישראל ביס וב-sting tv) החזירה למרכז הבמה את הפיצוץ בכור הגרעיני בברית המועצות. פיצוץ שבהמשך יביא למותם של יותר מ-80 אלף אנשים ולעוד אין ספור תופעות קטלניות. בעוד שלרובנו מדובר בטלוויזיה ודמויות על המסך, למאות האלפים שחיו בצל ענן הקרינה והיום חיים בישראל – המראות והקולות העירו מתרדמתם שדים ישנים ואפלים.

נטלי בלס הייתה אז ילדה בת 10 שגרה בפריפיאט, העיר הקרובה ביותר לכור הגרעיני בצ'רנוביל - רק שלושה קילומטרים. בימים הראשונים, המסוכנים ביותר - הם לא ידעו דבר. המשיכו ללכת לבית הספר, לאכול ולשתות את מה שכבר היה מזוהם בקרינה. ברוסיה הסובייטית לא אמרו דבר, והאזרחים לא שאלו. "הסובייטים ניתקו את הטלפונים כדי שהמידע לא יצא", סיפרה בלס, "קרינה זה משהו שאתה לא רואה, לא מריח, לא מרגיש טעם. זה מפחיד, וזה היה מוסתר. כרגע אני לא רואה את הסדרה כי אני לא רוצה לעורר בי את הרגשות שהיו אז".

עוד כתבות בחדשות 13 >>

מתוקה מהחיים: ליאור קוקה והקינוחים שמשגעים את האינסטגרם

"כשהאהבה חזקה הכול מתגמד": אשתו של הרוצח שפועלת לקיצור עונשו

כץ לאחר הפגישה עם גרינבלט: "דנו במצב בעזה ובאיראן"

נועה לביא, התגוררה בקייב בעת האסון. היא הייתה אז רק בת שלוש ואבא שלה עבד במכון לפסיקיה של קייב, 100 קילומטרים מצ'רנוביל. הענן הרדיואקטיבי הגיע אליהם, וגם השמועות. "זה הזיכרון הראשון שלי בחיים, אני הייתי בת שלוש", ציינה לביא, "אבא שלי הבין שמשהו קרה והשיג מד קרינה. כשהוא מדד את הבגדים של אחותי התחילו שיחות בינו לבין אמא, ואז הבנתי שמשהו לא שגרתי קורה. הוא אמר לסגור הכול ולשים סמרטוטים לחים על כל הפתחים, ולא יצאנו מהבית".

"הוא קנה כרטיסים ועזבנו ב-1 למאי, חג הפועלים. אנשים יצאו לחגיגות, היה מצעד גדול במרכז קייב ואף אחד לא יודע – אסור לדבר על זה". המשפחה של נועה נדדה מעיר לעיר, חברים, קרובים או סתם אנשים טובים שהסכימו לארח אותם. "הזיכרון שלי זה שילדים לא רוצים לשחק איתנו", סיפרה נועה, "צוחקים עלינו שאנחנו זוהרות, אני ואחותי".

ארבעה ימים אחרי שהכור קרס. בגרמניה ובסקנדיביה כבר ירד גשם מעורב בנשורת רדיואקטיבית, ובברית המועצות - חוגגים. באמצע המצעד התחיל לרדת גשם. "זה היה גשם של אסון" סיפרה מיכל פורטמן, שהתגוררה בקורוסטן בעת האסון, "זה היה גשם עם קצף, גשם שחור. זה נהפך ליום שחור. אנשים רצו הביתה והרחוב נהיה שקט. אני זוכרת שישבתי בחלון והסתכלתי, כולו היה אטום עם מגבות והיינו צריכים לשטוף את הרצפה כל שעה". ובכל הזמן הזה – ליבת כור מספר ארבע המשיכה לבעור.

אנטולי חודום היה אז בן 36 ועבד במפעל זכוכית. לפתע, באו מהצבא וגייסו את כל העובדים למילואים. הם נסעו ונסעו בלי לדעת לאן, עד שהגיעו לנקודת איסוף שם בישרו להם שהם נוסעים למשימה בצ'רנוביל. "הבתים ניצבו לתפארת, אבל לא הייתי נפש חיה", סיפר חודום, "כדורים לא שרקו, דבר לא התפוצץ, אבל הייתה תחושה שהמוות אורב". אנטולי היה מנטרל - אחד ממאות האלפים שגויסו כדי לכבות את האש ולנטרל את הפסולת הגרעינית שהתפזרה. רמת הקרינה הייתה קטלנית, ציוד מיגון – כמעט ולא היה. אלו האנשים שבגופם מנעו מהאסון להיות חמור יותר. אלפים מהם מתו, אנטולי - כמו כל מי ששרד - סובל ממחלות קשות מהקרינה.

הימים חלפו, מאות אלפים פונו מבתיהם והיו לפליטים בתוך ארצם. פריפיאט נותרה עיר רפאים, כל 50 אלף תושביה פונו ולעולם לא יוכלו לחזור. החיים של כל מי שהיה שם, לא חזרו למסלולם. הסדרה הכניסה את צ'רנוביל לסלון של כולנו – תמיד דיברו עליו בהקשר של הסכנה הגרעינית, או כתחילת הסוף של האימפריה הסובייטית – אבל כמעט ולא דיברו על בני אדם. השבוע – הסכר נפרץ. נועה לביא העלתה את סיפורה לפייסבוק ואחריה מאות עולים לשעבר שיתפו ברשתות החברתיות את הסיפור האישי שלהם. הם הרגישו שעכשיו אפשר, שעכשיו מבינים יותר.