עובדי מפעל המגבות בערד לא רואים עתיד: "הוציאו אותנו להורג"

בזה אחר זה הם נכנסו לחדר וקיבלו לידיהם את הבשורה שאחריה הכל יהיה אחרת. מאות עובדי מפעל מגבות ערד איבדו את מקום עבודתם אחרי שהוחלט על סגירתו. המפעל שהיה אחד הסמלים של העיר שקידשה את המושג פועלים ועבודה קרס ואיתו החשש הכבד לעיר שלמה שהולכת לאיבוד. "זו מכת מוות לעיר, אבל עירוני"

  • פורסם ב:
  • 24/10/2014 22:25
  • |
  • עודכן ב:
  • 24/10/2014 22:25
  • |
  • כתבים:
  • פז שוורץ

בעוד הרוחות בחוץ סערו, בתוך האולם הגדול של מפעל "פלקסטרוניקס" בערד הכל קפא. בנולים הענקיים נותרו עשרות מגבות שאריגתן נקטעה ואיתה גם הפרנסה ומסלול החיים של מאות עובדים. ב-19 בחודש, בשעה 14:30 בדיוק הכל הושבת. הכל חוץ ממחלקה אחת במפעל - מחלקת משאבי האנוש, שנאלצת להודיע לעובדים על ההחלטה הכואבת.

 

אחרי יותר מ-30 שנות עבודה במפעל, נעמי ביטון לא תיארה לעצמה שזו תהיה משימת הפרידה שלה. שימוע אחרי שימוע. פגישה אחרי פגישה היא מודיעה לעובדי המפעל על הפסקת עובדתם באופן רשמי. "אני שומעת אותם ואני שומעת את המצוקות שלהם ואין עובד שעבר פה ואין לו בעיה. אנחנו גרים בערד, יש המון אימהות חד-הוריות כאן, יש שתי אלמנות, יש משפחה שלמה, שני הורים ושני ילדים, אינספור מקרים עצובים, אחד עצוב יותר מהשני", היא מספרת.

 

הסימנים כבר היו שם. בשנה האחרונה היקף העבודה הצטמצם מאוד, אבל אחרי 17 שנה במפעל, מוטי חיימוני התקשה לראות את הכתובת שהייתה על הקיר.  "בשנה הזו אנחנו כמעט איבדנו את הבית. היינו צריכים לפנות אותו בגלל חוב של משכנתא", מספרת נעמה חיימוני, אשתו, שמתארת את המצב הנוכחי בצורה חד משמעית: "בן אדם שמפוטר ויוצא ממקום עבודה קבוע, זה פשוט להרוג אותו בצורה חיה". היא מספרת שהסיטואציה היום זהה לזו שעבר אביה המנוח, כשפוטר מעבודתו בגיל 55 אחרי שהיה ראש העיר השני בתולדות העיר.

 

לאט לאט ההבנה מתחילה לחלחל ואיתה גם הצורך לפעול. כמה תושבים הרימו את הכפפה והציבו אוהל מחאה יחיד בכיכר שבכניסה לעיר ועכשיו הם מנסים לגייס כמה שיותר תושבים שיגיעו לכאן. הם מנסים להתאחד וחולמים על מחאת ענק אחרי כמה מחאות קטנות וספונטניות שיצאו לפועל. "אולי הממשלה תעזור, העיר הזאת קורסת ואם לא נעשה משהו זה הסוף של כולנו", אומרת לירון, שפוטרה ממפעל "פלקסטרוניקס".

 

בנתיים במפעל, רשימת המפוטרים עוד ארוכה ונעמי ממשאבי האנוש לא רואה את הסוף, ועוד לא היה לה רגע להפנים את העובדה שגם היא מסיימת את עבודתה במפעל. אנשים יישארו בלי לחם. באמת בלי לחם. זה אבל עירוני. זו מכת מוות לעיר ערד", היא אומרת בדמעות.