"מלחמה שהמדינה רוצה לשכוח": האופוריה והאכזבה של שבויי 1973

עשרות החיילים שנשבו במהלך מלחמת יום הכיפורים חזרו לגבולות ישראל כשמצבם הגופני ירוד, אך כשחיוך על פניהם. ואז היכתה המציאות - "החברה לא כ"כ אוהבת פצועים ושבויים"

השבויים הישראלים שחזרו לאחר שישה שבועות שבי לגבולות ישראל לפני 45 שנים זוכרים רק חלק ממה שקרה באותו יום גורלי. אחרי זמן קצר של אושר אמיתי, השבויים לשעבר גילו את מספר ההרוגים הרב שגבתה המלחמה, בהם גם חברים מהתנועה והתיכון. 

הם חזרו מהכלא המצרי ב-22 בנובמבר 1973 לאחר שעברו עינויים קשים. "האווירה הכללית הייתה 'ושבו בנים לגבולם'", סיפרה יען נווה שהייתה קצינה בבית הספר לצניחה ונכחה בקבלת השבויים. "המילים האלה שבאות מהמורשת שלנו קיבלו את מלוא המשמעות", הוסיפה.

הפציעות הקשות איתן חזרו הלוחמים לא העיבו על השמחה מחזרתם לגבולות המדינה. עם זאת, הפגישה עם המציאות הכואבת של תוצאות המלחמה הייתה לא פשוטה עבור הלוחמים ששבו לביתם. "הדבר הקשה ביותר היה ש-2,700 הרוגים, בהם חברים טובים שלי מהיחידה ומהלימודים נהרגו", סיפר אריה דובדבני.

לאורי אהרנפלד, שבוי נוסף, יש טענות כלפי תמיכת המדינה בשבויים ששירתו בצה"ל וסובלים מטראומה בעקבות המלחמה. "החברה לא כל כך אוהבת פצועים ושבויים. אוהבים יותר את אלה שחוזרים בארונות", אמר. במרוצת השנים הוא הקים עמותה לטיפול בשבויי צה"ל ובהלומי קרב והוא חוזר שוב ושוב לטפל בפצע שלו באמצעות עזרה לחיילים אחרים. "זו מלחמה שהמדינה רוצה לשכוח, והלוחמים לא יכולים לשכוח", סיכם.