הקלות הבלתי נסבלת של גולדן סטייט: גמר המערב נגמר לפני שהחל?

תוכנית המשחק של הרוקטס עבדה לא רע רוב הזמן, אבל מה זה משנה בעצם? גולדן סטייט הראתה שכשהיא בשיאה, אין באמת קבוצה שיכולה לעצור אותה • סיכום משחק 1 בגמר המערב

הפרש של עשר נקודות עם שלוש דקות לסיום, כשבידיך שניים מעשרת הגארדים הטובים בעולם ומול 99.999% מקבוצות הכדורסל בעולם, עדיין מהוות משחק פתוח לגמרי. ולמרות זאת, רבים מהאוהדים בטויוטה סנטר החלו לנהור בכמויות גדולות אל פתחי היציאה. אם לא ינצחו את קווין דוראנט, אולי לפחות ינצחו את הפקקים.

ככה זה כשאתה משחק נגד קבוצת כדורסל שאין עוד כמוה - גולדן סטייט ווריורס, מודל 2016-18.

(צילום וידאו: ירין סרף, יוסטון)

"הם גורמים לקצרים בתקשורת", עמד פי.ג'יי טאקר והסביר בחדר ההלבשה. "הם עוברים דרך חסימות, נכנסים פנימה, יוצאים החוצה ואם אתה לא מאורגן, הם גורמים לדברים לקרות. כקבוצה, הם עשו מה שרצו. ואצלנו, כולנו לא עשינו מספיק".

"הם", במקרה הזה הווריורס, נמנמו במשך עונה רגילה שלמה, העבירו להילוך שני בתחילת הפלייאוף, להילוך שלישי בסדרה נגד ניו אורלינס, וכרגע עברו לרביעי, בדרך לגמר רביעי ברציפות.

ג'יימס הארדן מול אנדרה איגודאלה
 

ג'יימס הארדן מול אנדרה איגודאלה. אפשר רק לבכות (רויטרס )

 

לסדרה נגד הרוקטס - קבוצה שנבנתה ייעודית על ידי גאון מטורף, כדי לנצח אותם - הם הגיעו בכוננות שיא, וכשנשאלו האם הרעב של שחקני יוסטון יכול להכריע, ענה סטיב קר ש"לשחקנים שלו יש טבעות". בהרבה קבוצות ספורט, טבעות אליפות הופכות אותך לשבע. הווריורס האלה, מגדירים את כללי המשחק מחדש. הם כנראה יודעים שבעידן של היום קשה מאוד לשמור על שושלות - תקרת השכר, האגו, השחיקה - ופשוט משחררים את הרעב שלהם במנות קטנות; משחקי עונה רגילה חשובים, משחקים שבהם אפשר לסגור עניין. אי אפשר לשמור על רמת מתח גבוהה לאורך 8 חודשים, אז מדי פעם מתפלק להם איזה משחק 3 נגד ניו אורלינס. אבל כשמגיע רגע חשוב? תסמכו עליהם - הם יהיו שם.

מעניין היה להיות זבוב על הקיר בחדר ההלבשה של הרוקטס במחצית. הארדן היה נהדר, כריס פול עשה מה שנדרש, קלינט קאפלה הפגין את האיכויות שיגרמו לפניקס להציע לו חצי מהתל"ג של אריזונה בעוד חודש וחצי, השלשות נכנסו באחוזים טובים, 4 איבודי כדור בלבד, ועדיין - רק שוויון 56, כשהם יודעים שברבע הרביעי תבוא אחת הריצות האלה של גולדן סטייט. גם אותה הם הצליחו לשרוד בחבלות קלות יחסית, אבל מול הווריורס, כל גבעה מרגישה כמו הר. היו להם ברבע האחרון הזדמנויות לצמצם להפרש של סל אחד, אבל נראה שהיה שם קיר מנטלי - כזה שגם הקבוצה הנוכחית, אולי הסגל האיכותי ביותר, והמותאם ביותר להתמודד מולם, שהווריורס פגשו ויפגשו בכל ימי שושלת דוראנט, לא מצליחה לשבור.

"החטאנו שלשות חופשיות, אנחנו צריכים להיות פיזיים יותר, לקחת פיקוד על דברים, למנוע חלק מהנעת הכדור שלהם, להגיע יותר לקו", דיקלם אריק גורדון, אחד היחידים מהצוות המסייע שתפקד, את המנטרות ההכרחיות. "אין פאניקה. היינו ממש שם. כמה התאמות ונצליח".

הם אכן היו ממש שם. ואולי זה מה שהכי מתסכל. הידיעה הזו שגם במשחק עילאי של הארדן, שקלע באחוז השדה הכי גבוה שלו בפלייאוף (58.3) מאז מאי 2015, עדיין חסר להם כל כך הרבה. שחקני המשנה, בעיקר לוק רישאר מ'בה א מוטה ופי.ג'יי טאקר, לא תרמו כלום בהתקפה - ובהגנה ממילא אין להם סיכוי מול קווין דוראנט, כי הבנאדם רוצח סדרתי שיכול להגיע לכל זריקה שירצה, והסיכוי היחיד הוא להקשות עליו את תחילת הכדרור (פול וגורדון דווקא הצליחו בכך לא מעט).

קווין דוראנט מגולדן סטייט מול פי.ג'יי טאקר מיוסטון
 

קווין דוראנט מגולדן סטייט מול פי.ג'יי טאקר מיוסטון. מביט מלמעלה (רויטרס )

 

הריצה הקטנה של הווריורס ברבע השלישי הוציאה את הרוקטס גם מהאיזון העדין שאיפשר לה להיות בשוויון, וגרם לקצב המשחק להתגבר ולצאת משליטתו של דאנטוני. ברבע הרביעי כבר נרשם הקצב המהיר ביותר, המשחק הפך כאוטי, ואין קבוצה שפורחת בכאוס כמו גולדן סטייט; אפילו המזל שיחק לטובתה, כשבפיגור 7, מסירת אלי-אופ של הארדן לקאפלה פגעה בטבעת, השופטים לא זיהו עבירת חצי של הווריורס, וקליי תומפסון חמק מהרדאר ותפר שלשה חופשית שרוקנה את האוויר מהאולם.

"אתה תמיד מנסה לנצח במשחק חוץ, לגנוב את הביתיות, כדי להתמקם בצורה טובה לקראת המשך הסדרה", אמר שון ליבינגסטון, אחד משחקני המשנה של הווריורס שעשו את עבודתם מצוין בדקות שקיבלו, "והיה חשוב שנכתיב את הקצב. אין לנו את כוח האש של החמישייה הפותחת, אבל אנחנו יודעים מה התפקידים שלנו, משחקים על היתרונות שלנו, ועשינו עבודה טובה הלילה".

ואכן, הספסל של הווריורס העונה חלש יותר מאשר בעונות קודמות, אבל כל חילוף של קר היה בול במקום: ליבינגסטון נתן את הרוגע והקליעות מחצי מרחק, קוון לוני נאלץ לעמוד מול 19 בידודים של הרוקטס שביקשו ללכת עליו ועשה עבודה טובה (רק 9 הסתיימו בסל), וניק יאנג, שסיפר שהיה לו חלום ובו סטיב קר מבקש ממנו להישאר ערני כשייקרא לדגל, זכה לראות את חלומו מתגשם - כאשר גם הוא, אחרי עונה חסרת יציבות בדבר היחיד שלכבודו הובא (לקלוע שלשות), סיפק את הסחורה.

אז לאן הולכים מכאן? שחקני המשנה של הרוקטס יהיו חייבים לקלוע לפחות את הזריקות החופשיות שלהם, מייק דאנטוני יהיה חייב להיות חד יותר בחילופים, ועוד כמה הצגות של הארדן ופול לא יזיקו. ועדיין התחושה היא שאפילו אם כל זה יקרה, זה יכול להספיק במקרה הטוב להפסד צמוד בסדרה. מכיוון שלא משנה כמה תאיץ כדי להגיע למהירות שלהם, תמיד יהיה להם עוד הילוך. דריימונד גרין ישמור אזורית לבד על חצי מגרש וינצח, דוראנט יקלע בנפילה עם יד בפרצוף, סטף קארי ישתחל בין שלושה שומרים ללייאפ ותומפסון, אאוט אוף דה בלו, ימצא את עצמו חופשי. כל עוד הרביעייה הזו שם, יכול להיות שאף יריבה, מוכשרת ככל שתהיה, לא תצליח למנוע ממנה את האליפות הבאה.