יהודי אתיופיה עולים לארץ במבצע שלמה ב-1991, צביקה ישראלי, לעמ

"כל נמל התעופה היה מטוסים מישראל": בחזרה למבצע שלמה

במאי 1991, העלתה ממשלת ישראל בתוך שתי יממות 14 אלף מיהודי אתיופיה שחייהם היו בסכנה. המבצע היה מרשים, אבל גם 27 שנים אחרי, לא כולם מרגישים ישראלים • פרויקט 70/70

הלוואי והיינו יכולים לפתוח את הכתבה הזו ולומר ש"היום, יוצאי אתיופיה הם כבר חלק בלתי נפרד מהעם בישראל" - כפי שראינו בעיקר בשנים האחרונות, זה יהיה לא כל כך מדויק - אבל היי, לפחות הם כבר חלק מאוכלוסיית ישראל. אחרי הכל, גם זה, כפי שמסביר רחמים אלעזר, לא מובן מאליו.

אלעזר - מהרטו מוצ'נך בשמו המקורי - הגיע לארץ בחשאי בעזרת שני עיתונאים בגיל 16, בשנת 1972. לימים ייזכר כאחד העולים הראשונים מאתיופיה לישראל. במשך שנים הידפק על דלתות, ניסה להכניס לתודעת הציבור ומקבלי ההחלטות את מצבם של יהודי אתיופיה ולבקש שיסייעו להם לעלות לישראל, אך לשווא. מחאת הצעירים האתיופיים ב-1984 הכניסה את הנושא לסדר היום הציבורי, אבל עדיין לא באופן מספיק.

(בווידאו: כתבתה של מיה איידן מתוך 'ארץ לא מובטחת')

"זה היה מאוד קשה, היינו חסרי אונים", הוא משחזר השבוע בשיחה עם חדשות עשר. "אף אחד לא רצה להקשיב לנו, לא רצה לשמוע אותנו, מה עובר עלינו. הפכתי להיות מעין דובר של בני הקהילה שאינם בישראל, והיה ארגון שפעל למעננו בצפון אמריקה, שעשה לובי בקרב פוליטיקאים. עם זאת, היו גם בגופים האלה כאלה שחששו שלא ירצו את היהודים מאתיופיה בארץ בגלל שהם שחורים".

רחמים אלעזר באתיופיה
 

רחמים אלעזר באתיופיה. "אף אחד לא רצה להקשיב לנו" (אוסף פרטי )

 

מבצע משה, בסוף 1984 ובתחילת 1985, הביא לארץ כ-6,300 יהודים מאתיופיה, אבל נקטע, ורוב היהודים נותרו במדינה. בינתיים, ב-1985 קרסה הכלכלה האתיופית, השלטון התחלף, היחסים הדיפלומטיים עם ישראל חודשו ורוב יהודי אתיופיה עברו לאדיס אבבה, אך תנאי המחייה והתברואה היו קשים מאוד גם שם. היחסים הללו איפשרו העלאה של כמה מאות עולים בכל חודש, תמורת אספקה של סיוע כלכלי, רפואי וחקלאי, אבל כאשר השליט מנגיסטו היילה מריים עמד לאבד את שלטונו, והמורדים הלכו והתקרבו אל הבירה, המשך עלייתם של היהודים - כמו גם חייהם - היו בסכנה. תמורת 40 מיליון דולר, אישר הממשל האתיופי המט לנפול לישראל להוציא לפועל את העלאת היהודים שנשארו במדינה.

בן שיחי האתיופי כעס עליי", מספר רחמים אלעזר, "ואמר 'מה אתם מפגינים בירושלים נגדנו, אומרים שאנשים מתים וסובלים פה. אין אתיופים אחרים שסובלים?'. עניתי לו 'גם אחרים סובלים, אבל לאלה יש לפחות מדינה שתוכל לקבל אותם'

"הייתי פעמיים באדיס אבבה בשנים הללו", מדבר אלעזר על התקופה שבין המבצעים, "נפגשתי עם כמה בכירים בשירות הביטחון הלאומי של אתיופיה, והעליתי בפניהם את הצורך של אנשים לקבל אישור יציאה מהמדינה. בן שיחי, אלוף משנה בדרגה שלו, כעס עליי. 'מה אתם מפגינים בירושלים נגדנו, אומרים שאנשים מתים וסובלים פה', אמר לי, 'מה, אין אתיופים אחרים שסובלים?'. עניתי לו שאני מצטער, גם אחרים סובלים, אבל לאלה יש לפחות מדינה שיכול לקבל אותם. הוא היה איש מפחיד. בשלב מסוים הוא תקע בי שתי עיניים, ואמר לי 'תכין לי תוכנית איך אפשר לפתור את הבעיה הזו'. הלכתי לשגרירות באדיס אבבה, שלחתי לו וחשבתי שבזה ייגמר העניין".

 

הוא ממשיך: "עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של שמיר, היה איתי בקשר הדוק מאוד, נתן לי רמזים אבל לא אמר שמתוכנן משהו. ואז רקמו את כל המבצע אורי לוברני, שנפטר לאחרונה, ומצד האתיופים קסה קבדה, מקורבו של השליט מנגיסטו. יום אחד ראובן מרחב (מנכ"ל משרד הקליטה דאז), זימן אותי ועוד מישהו למפגש בתל אביב, ואז הודיע לי 'טוב, אתם לא חוזרים הביתה, אלא הולכים לבסיס של חיל האוויר'. לא נתנו לי לארוז מזוודות, אפילו לא לקחת תחתונים להחלפה.

"ואז יצא לדרך המבצע, והתחילו להעביר רשימות, והציבו נציגים בכל מטוס. כל נמל התעופה באדיס היה מלא מטוסים של ישראל. עלינו עליהם, לא היו נציגים של המקומיים בכלל, רק אחד שראיתי מרחוק עם בגדים של עובד רשות שדות התעופה, וגם הוא נראה בהלם. ואז טסנו לישראל. אחרי עוד שעה, טסתי בחזרה לאדיס. חזרתי סופית בשבת אחר הצהריים". רק אז, באותן שעות של שבת, 25 במאי 1991, פורסם דבר המבצע. "המפנה ביחס הממשלה היה איטי, מתיש ומתסכל, אבל היתה לי אמונה בלב כל הזמן", אומר אלעזר. "אמנם זה הגיע באיחור, אבל לפחות קרה מה שהיה צריך לקרות".

יוצאי אתיופיה מגיעים לארץ במבצע שלמה
 

יוצאי אתיופיה מגיעים לארץ במבצע שלמה (צביקה ישראלי, לעמ )

 

כ-14,300 יהודים ב-41 מטוסים הועלו לארץ בתוך פחות משתי יממות, בהוראת הממשלה. המבצע כלל גם טיסה ובה כמעט 1,090 איש - לאחר שהוצאו מהמטוס הכיסאות - שנכנסה לספר השיאים של גינס. אמנון ליפקין שחק, שפיקד על המבצע מתוך החמ"ל, יתמנה לימים לרמטכ"ל, כמו גם מפקדם של לוחמי יחידת שלד"ג שאיבטחו את המבצע, לוחם צעיר בשם בני גנץ. המהלך כולו ייזכר בדברי הימים כעוד מופת של התעוזה ויכולת האלתור הישראלית. בעצם, לא כולם רואים זאת כך - למשל, אם שואלים את אחד האנשים שעלו אז לארץ, ילד בן 6 בשם אבי יאלו.

נמאס לי להלל את המבצעים ההירואיים של המדינה", אומר אבי יאלו. "הגיבורים האמיתיים הם ההורים שלנו, מנהיגי הקהילה שחירפו את נפשם, ועלו למדינת ישראל למרות המאמצים הכבירים שעשתה כדי להתנגד לעלייה שלנו

"אין לי הרבה זכרונות מהתקופה ההיא, ובאופן כללי די מאסתי בסיפורים האלה, מבצע משה, מבצע שלמה, בכל העניין של להלל את המבצעים ההירואיים של המדינה", אומר יאלו. "צריך להלל את הגיבורים האמיתיים. ההורים שלנו. האקטיביסטים משנות ה-60, ה-70 וה-80, מנהיגי הקהילה שחירפו את נפשם. הם עלו למדינת ישראל למרות המאמצים הכבירים שעשתה כדי להתנגד לעלייה שלנו, וכל המהלכים שעשתה כדי למנוע את זה. בסוף, מה שהוביל לעלייה שלנו אלה הפעולות של אותם אנשים, שהגיעו לכאן באמצעים לא אמצעים. אנשים כמו ברוך טגניה. אלה האנשים שצריך להכיר".

יאלו ומשפחתו נשלחו לאשקלון, לאחר מכן הועברו לאתר קרוואנים בסמוך לנתיבות ושוכנו בו כשנתיים. משם המשיכו לקרית מלאכי, עוד אחת מערי הפריפריה ששימשה כמוקד לשיכונם של עולים. "היום כשמסתכלים על זה, אפשר היה לקלוט אותם טוב יותר, אלמלא הגישה הישראלית של 'אנחנו יודעים מה טוב בשבילך, בלי לשאול אותך'", אומר אלעזר, "שלחו נערים לפנימיות בלי להתייעץ עם הורים ובלי להסביר להם". יאלו: "המדינה פשוט כשלה בקליטה. הסלילו את התושבים לשכונות מצוקה, לאזורים בעייתיים. נתנו להם משכנתאות שהגבילו אותם למקומות מסוימים. גם ב-2018 יש אזורים רבים של עולים, שכונות מצוקה, וזה לא הולך ומשתנה".

אבי יאלו, פעיל חברתי יוצא אתיופיה
 

אבי יאלו. "המדינה פשוט כשלה בקליטה" (חדשות עשר )

 

אלעזר, כאמור, עלה בדרך עקלקלה במיוחד, ומצא את עצמו משחק תפקיד במבצע שהגשים את חלום חייו. "זו היתה התרגשות גדולה, כשזה קרה", הוא ממסגר את המבצע, "אלפי שנים, אבות אבותינו התפללו לעלות לירושלים, נפטרו ונשארו באתיופיה. אני מרגיש שהייתי חלק מההיסטוריה, גם אם חלק קטן. בסך הכל אני מסתכל על חצי הכוס המלאה. אני משתדל להיות אופטימי". כיום, בגיל 63, הוא עיתונאי המשדר באמהרית בתחנת רדיו של תאגיד השידור הציבורי, ומלמד קורסים של עיתונות באוניברסיטאות. "הקליטה משתפרת לאורך הדרך. יש עדיין מדרגות שצריך לעלות".

יאלו, לעומת זאת, בן 33 כיום. ודאי פגשתם אותו ברחובות בשנים האחרונות במחאות הזעם של יוצאי אתיופיה, לאחר פרשת הכאתו של החייל דימאס פיקדה. הוא פעיל חברתי בולט, ועדיין מבקש לזכור את גיבורי הדור הקודם, להטמיע אותם כחלק מהנראטיב. "לצד כל סיפורי ההצלחה והדברים החיוביים שקרו, צריך לספר על המחאות של 83-84, על פרשת הדם של 1996, אלה הדברים שצריך להכיר", הוא אומר.

27 שנים אחרי שעלית, האם קהילת יהודי אתיופיה כבר נטמעה בישראל?

"עדיין לא".