מה המרתון עשה לזוגיות שלי?, אינסטגרם

מה באמת הריצה למרתון עשתה לזוגיות שלנו?

אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם: לרוץ יחד אחרי 10 שנות זוגיות זה לא בדיוק תותים עם קצפת, אלא יותר ריבים ונטישות באמצע החולות של רשל"צ: ככה מרתון זוגי נראה באמת

חייבת להודות שמהרגע שנפגשנו לפני 10 שנים בבר תל אביבי, אנחנו מהזוגות היותר דביקים שתפגשו, כאלו שעושים הכל ביחד, בלי יוצא מן הכלל. רק שעם שהאינטנסיביות של החיים והעבודה, יוצא לנו לעבור פחות חוויות משותפות ביחד, למעט חופשות בנאליות ומסעדות כמו כל זוג נשוי עם 3 ילדים. 

בשנה שעברה, חודשיים אחרי הלידה השלישית שלי, החלטתי שאני הולכת לעשות מרתון מלא והיה לי ברור שלחוויה הזו הוא לא יוכל להצטרף אלי, כי מי יהיה עם התינוק בריצות הארוכות? ובינינו, זה גם ממש לו קרץ לו בשום צורה. בין השאיבות, הלילות הלבנים, החלפות החיתולים והעבודה, יצאתי לריצות שלי עם קבוצת בנות מדהימה.

זה לא היה פשוט לזגזג ככה בין העולמות ובמיוחד במצבי חוסר שינה קיצוניים, אבל זה גם הציל אותי ונתן לי כוח. ביום המרתון, הוא עשה את הדבר הכי מרגש שגבר אי פעם עשה בשבילי - הוא חיכה לי בקילומטר ה-34, לרוץ איתי את ה-8 קילומטרים האחרונים. כל כך התרגשתי, שזה גרם לי לעוף בקלילות עד קו הסיום, כשאני בסוף זו שעודדתי אותו לסיים.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

4:18 שעות לקח לי לסיים את המרתון הזה שהרגיש לי כמו שעה, בלי מוזיקה ובלי להסתכל על השעון.. מתחילה את השבוע בתחושה של ניצחון, בערך כמו הפרצוף של התמונה הקורעת הזו בקו הסיום. מתכננת את היעדים הבאים, שכבר תכננתי בארבע שעות האלו ליתר דיוק. אי שם בקילומטר ה-41, כשהבנתי שעשיתי את זה, אמרתי לו שאם הייתי יודעת שזה כזה כיף אז הייתי עושה את זה מזמן. זה קורה לנו הרבה פעמים בחיים, כשנראה לנו שדברים הם הרבה יותר גדולים ומסובכים ממה שהם ומוותרים עליהם מראש או דוחים אותם בגלל פחדים ושדים, בואו נעיף אותם. המרתון הזה בעיקר לימד אותי להעיז ולא לפחד להציב לעצמי מטרות הרבה יותר גדולות מעכשיו . חייבת תודה ענקית לגברת רוקו האדירה שהצליחה לתעד את הרגע הנדיר הזה וכמובן לאדידס שהיא הרבה מעבר לחברה שמלבישה ספורטאים. מדובר בחברה שמעצימה ספורטאים, בבית חם עם בונוס ענק - שזה הציוד הכי מקצועי לרצים. תודה שנתתם לי להיות חלק מהפרויקט הקסום והככ מושקע הזה, תודה על העידון, התמיכה והאהבה הגדולה #wsgcr @adidasisrael @adidasrunnerstelaviv

A post shared by @ sharon_yanovski on

אי שם בקילומטר ה-41, כשהבנתי מה הקטע, אמרתי לו (שקר לבן) שזה קלי קלות, ובפעם הבאה אנחנו עושים את זה ביחד. הוא התעלם ממני והמשיך לרוץ בהתנשפות. כמה חודשים לאחר מכן, איימתי שאני מתחילה בהכנות למרתון פריז, והוא נשבר. "למה פריז? בעייתי עם הילדים, בואי נעשה יחד את תל אביב", הוא הודיע, ואני מיד הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. הוא כמובן התחרט על זה מיד אבל כבר היה מאוחר מדי, הכנתי לנו תכנית והתחלנו להתאמן.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by igal Kaplan (@igalkaplan) on


 

אז איך זה עובד באמת כשהמאמנת שלך היא אישתך והמתאמן שלך הוא בעלך? מאוד לא ורוד כמו שכולם חושבים. פתאום הריבים הם כבר לא על למה השארת את הגרביים בסלון, ולא על מי שומר על הילדים, מי מקלח או עושה כלים, פתאום הריבים הופכים להיות על כמה רצים, לאן רצים, למה אתה אוכל ג'אנק פוד לפני ריצה ארוכה ומשתכר לפני אימון חשוב, למה אתה יוצא לשחק כדורסל כשאתה יודע שיש לך ריצה ואיך לעזזל אתה מזמין  אורחים דקה אחרי ריצה של 30 קילומטרים והולך לישון? נשבעת שהיו פעמים שרבנו כל כך באמצע ריצה, שפעם אחת בדרך ל-30 קילומטרים, אי שם בחולות של ראשון לציון, ברחתי לו באיזו פנייה, רק כדי שיהיה לי קצת שקט, אבל בריצה ארוכה אין באמת לאן לברוח. 

מי שאי פעם רץ למרחקים (נניח יותר משעה ריצה) יודע שבריצה אתה עובר תהליך נפשי עם עצמך, אפילו אם אתה רץ בקבוצה. אתה מגיע למקום שבו המוח חשב כבר את כל המחשבות והרגליים מתחילות להתעייף, יש רגעים קשים מנטלים ועם התגברות על הקשיים מגיע החוזק האמיתי, זה ממש דומה לטיפול פסיכולוגי. בהכנה למרתון, אתה ממש עובר סשן טיפול נפשי מזורז. יש ריצות שאתה בהיי, יש ריצות עצובות, ריצות שמוציאות ממך כעסים, ריצות שאתה נהנה מהנוף והשקט ויש ריצות שאתה רק רוצה שייגמרו ואתה עובר שיער עמוק בסבלנות. בשורה התחתונה, מכל ריצה כזו אתה יוצא חזק ומשוחרר יותר וזה מה שקורה לנו בהכנה הזו למרתון. 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

החצי השני שלי

A post shared by igal Kaplan (@igalkaplan) on

כי גם אם רבנו - כאמור, אין לאן לברוח. יש התמודדות, ויש פתאום חמלה שנכנסת כשאני רואה שקשה לו ומרימה אותו, או שאנחנו זורקים זה לזו מילה טובה לקראת סיום. וכשהריצה נגמרת, יש את הרגע הזה, אחרי מקלחת, כשכל הגוף גמור וכואב, שהוא אומר לי תודה ואני לו, שאני מסתכלת עליו והוא עלי, ואנחנו מבינים אחד את השני יותר. התזונה בבית בריאה יותר, העידוד בבית גדול יותר, החיבוק הופך להיות מוערך יותר והעצמה הפכה להיות כמו עוד שריר שהתחזק בקן שלנו. המסע שלנו עדיין לא נגמר, יש לנו עוד ריצה מסכמת של 35 קילומטרים מחר והמרתון כבר ממש מעבר לפינה, אני יודעת שיהיו עוד אלפיי ריבים ואלפי השלמות, והרבה היי ותמרים בדרך.