הרופאים כועסים: סכנת חיים בבית החולים

את מצבה הנוכחי של מערכת הבריאות ניתן להשוות לאדם החולה במחלה כרונית, לאחר שנים רבות של הזנחה והיעדר טיפול. למרבה הצער, למרות שתחלואיה של המערכת ניתנים לאבחון ואף התרופות מוכרות, נראה כי השינוי המיוחל רחוק מאוד. עם שיעורי תפוסה ממוצעים המתקרבים ל- 100% בכל ימות השנה וכ- 3 מיטות ל- 100 נפשות מדורגת ישראל אי שם בתחתית מדינות המערב, ובימים חורפיים אלו מדובר בקטסטרופה של ממש. אכן, מאחורי הדימויים והסטטיסטיקה שוכבים אנשים חולים בתנאים בלתי אפשריים, בעוד הצוותים הרפואיים שנאבקים בתסכול ובעייפות משוועים לעזרה.

חדר מיון או חדר המתנה?

"תן לי תרופה, טיפול, לא משנה מה, רק אל תשלח אותי להתייבש יומיים במיון" - זוהי אחת האמירות הנפוצות ששומעים כיום רופאי קופות החולים. האם המצב באמת כה גרוע? ד"ר סלים חלבי, מנהל המיון במרכז הרפואי כרמל, מספר: "היום התחלנו בבוקר בתפוסה של 100% וזה רק ברבע הראשון של היממה, כך שאנו צפויים להגיע ל- 200% בשעות אחר הצהריים. הצוות בנוי לטפל ב- 100% שגם זה הרבה, והמשמעות היא שאנו חייבים לאבחן, לבצע בדיקות ולקבל החלטות מסביב לשעון". נקודה מהותית שלא רבים מבינים היא המעגל הסגור שנוצר בבתי החולים, וד"ר חלבי מסביר: "למעשה, כל המחלקות נמצאות בתפוסה מלאה ויותר מכך, ולמשל כשצריך להעביר חולה לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ נשימתי מתברר שהיא תפוסה. בלית ברירה אנו פונים למחלקות פנימיות כדי למצוא מקום, אבל גם הן תקועות, ולכן אנו חייבים בינתיים לטפל בחולה עם צוות וציוד מוגבל ביחס לצרכים הרפואיים".

מסתבר שהמצב כה גרוע, עד שחדרי המיון הפכו למעין חדרי השהייה מבלי שיהיו באמת ערוכים לכך. העומסים מצטברים, המחלקות מלאות, ומספר החולים שמתקבצים במיון עם מלוויהם עולה בהתמדה. לא צריך להיות רופא על מנת להבין את הסיכונים הכרוכים בצפיפות הגבוהה, וזאת עוד לפני שהזכרנו מצבים בהם כל דקה חשובה כאשר עיכובים עלולים להיות מסכני חיים. למעשה, ישנם חולים הממתינים שעות ארוכות ולפעמים ימים לפני ההגעה למחלקה המתאימה.

אגב, על מצב דומה מדווח גם ד"ר אורן בן לולו, רופא אורתופד בבי"ח העמק בעפולה: "אל המיון שלנו מגיעים כ- 180 מטופלים מדי יום, וזה מול רופא אחד בלבד למשמרת. מדובר ביותר מ- 8 מטופלים מורכבים לשעה - תאונות דרכים, שברים, טראומה חריפה - לא משנה כמה תהיה יעיל ומקצועי זוהי משימה בלתי אפשרית. לשם השוואה, רופא אורתופד בקופת החולים רואה כ- 5 חולים פחות מורכבים בשעה".

הכל מתחיל במחלקות

כאמור, הפקק מתחיל במחלקות האשפוז שסובלות ממחסור חמור באנשי צוות, במיטות ובציוד. הדבר נכון גם לגבי מחלקות שאינן מצויות בעין הסערה בעונת החורף, כפי שמסביר ד"ר מוטי ברדיצ'ב, מנהל אגף מיילדות (חדר לידה) במרכז הרפואי כרמל: "אצלנו החורף לא משנה מהותית את העומס, אך ממילא אנו בתפוסה גבוהה מאוד בכל ימות השנה. אם מדובר באישה שצריכה ללדת מובן שאין עיכובים, אך לעיתים עקב העומס בבית החולים יולדות מחכות שעות על גבי שעות לביצוע בדיקות".

אל הדברים מצטרף ד"ר ראובן קידר, סגן מנהל רפואי מחלקת נשים ויולדות באותו בית החולים: "מרגע שאישה מגיעה למיון ועד שהיא רואה רופא לוקח המון זמן. אנו נמצאים בתפוסה מלאה עם מספר מיטות שפשוט לא מספיק על מנת להכיל את היולדות. לכן אנו מעבירים אותן למחלקות אחרות, כמו גניקולוגית, שם נותנים להן את השירות הטוב ביותר שאפשר, למרות שלא מדובר במחלקה ייעודית". לדברי הרופאים, כל מחלקות בית החולים נמצאות בתפוסה מלאה, והבעיות אף מחמירות כשמדובר באלו המושפעות מימי החורף.

מצב בלתי נסבל

ישנן מחלקות שמושפעות באופן מהותי מפגעי החורף, כמו גם המחלקה האורתופדית אליה מגיעים יותר חולים מבוגרים שנופלים וסובלים מפגיעות שונות. בתפוסות של 120% ו- 150% התמונה המצטיירת מעוררת חלחלה.

ד"ר בן לולו, האם תוכל להסביר מה המשמעות של מספרים כמו 120% תפוסה במחלקה האורתופדית?

"המשמעות הפשוטה היא שאם יש במחלקתנו 32 מיטות תקניות בחדרים ובמחלקה מאושפזים 38 מטופלים, אזי בפועל 6 מהמטופלים ישהו במה שנקרא 'מסדרון' - בחדר האוכל המחלקתי, מאחורי פרגוד, בכל פינה שאפשר למצוא עבורם. וזה רק ב- 120% תפוסה, כשבמחלקה פנימית בה יש 150% תפוסה ישהו כ- 16 מטופלים ב- 'מסדרון'. ראוי לציין שלעיתים קרובות מטופלים אלו הם אנשים מבוגרים מאוד בני 80 ו- 90, והמצב בו הם שרויים לא רק מעציב, נוראי וחסר נימוס בסיסי, אלא עלול להיות גם מסוכן לבריאותם. לצערי, זוהי המציאות היומיומית בבתי החולים בישראל ובצפון בפרט - בו אנו מצויים בתת תקינה יחסית לשאר חלקי הארץ".

אולי אם תייעלו את ההתנהלות שלכם

אני קורא כל מיני המלצות בעיתונות, ונעצב על חלקן. חשוב להבין שאנחנו מצויים באי ספיקה לאחר כל הניסיונות. האמת היא שאין מספיק מיטות, רופאים ואחיות, וצריך לומר את הדברים בצורה ברורה. לדוגמא, אומרים לנו לדחות את הניתוחים האלקטיביים (לא דחופים), אבל הדבר כבר נעשה ממילא. המטופלים שלי הם בד"כ אנשים מבוגרים שמחכים גם כך כשנה וחצי לניתוח החלפת מפרק ברך או ירך. נכון שלא מדובר בניתוח דחוף, אך אם נאריך את התקופה לשנתיים ושלוש תהיה לכך השפעה גרועה מאוד על מצבם הבריאותי וכמובן על איכות חייהם. גם כך המתנה של שנה וחצי איננה סבירה לכל הדעות, ובוודאי בלתי נסבלת מבחינת המטופלים".

בקו החזית הקהילתית עומדים רופאי המשפחה, שנמצאים בעצמם תחת עומס רב ועליהם להחליט את מי להפנות או שלא להפנות למיון. מתוקף תפקידם הם גם שומעים ממקור ראשון על חוויות המטופלים בבתי החולים. ד"ר וליד מבריקי, מומחה בכיר לרפואת משפחה באחת מקופות החולים - "מטופלים מספרים שבנוסף לזמן ההמתנה הארוך חלקם גם קמים ועוזבים את חדר המיון עקב אי שביעות רצון מהטיפול. כלומר, הם חוזרים אלינו והדבר גורם לעומס גדול עוד יותר בקופה. מובן שאינני בא בטענות לקולגות בבית החולים מאחר שבעומסים שעימם הם נדרשים להתמודד התוצאה לא מפתיעה. כולנו יודעים שהמצב גרוע מאוד. הייתי היום באחד מבתי החולים לראות מטופלת שאושפזה - הכל מלא, אין פרטיות, חולים במסדרון, תורים ארוכים, טיפולים שנדחים, ניתוחים שמתבטלים - באמת חוויה קשה".

רופאי המשפחה - שותפים למערכה

האם העומס מהווה שיקול בהפניה למיון?

"השיקול היחיד שמנחה אותנו הוא הרפואי, וכך צריך להיות. בעיקרון אנו מנתבים את החולים גם על פי מידת העומס, אך כשכולם נמצאים בתפוסה מלאה זו כבר לא הנקודה. לאחרונה יצאה הנחיה להפנות פחות למיון עקב המצב, והכוונה היא כנראה להתייעצות עם רופאים בכירים ופנייה למיון קדמי, שאולי יחסכו בהפניה למיון. מעבר לכך, אנו משקיעים הרבה יותר מאמצים שמכוונים לבירור וטיפול במסגרת הקהילה, כל עוד הדבר אינו מסכן חיים והמקרה אינו דורש הפניה מיידית".

איך הגענו עד הלום?

הדעת אינה תופסת כיצד מדינה מפותחת מגיעה למצב בו אזרחיה חוששים להגיע לבית החולים. איך מערכת שאמורה להשרות אווירת בריאות והחלמה מעוררת כל כך הרבה כעס ותסכול. בנושא זה הרופאים שעימם שוחחנו תמימי דעים. "הגענו למצב בגלל חוסר תקנים ומיטות", אומר ד"ר מבריקי, "בגלל רפורמות שנתקעו, היעדר תקציבים ושינויי מדיניות. למשל, עקב הבחירות הופסקה פעילותן של ועדות, כבר יותר מחודשיים שאין לנו שר בריאות, ועד שייכנס חדש וילמד את הנושא הכל תקוע. זהו מצב קטסטרופלי.

ד"ר קידר מוסיף - "למרות הגידול באוכלוסיה והעלייה המתמדת בגילאי החולים, מספר מיטות האשפוז נותר די קבוע. הרושם הוא שמערכת הבריאות לא נמצאת בראש סדר העדיפויות, ושקיימת אמונה שהצוותים המסורים של בתי החולים יוכלו לעמוד בכל עומס. אנו אכן משתדלים לתת מענה מיטבי, אך האמת היא שבתנאים האלו השירות לא אופטימאלי". את הדברים מסכם ד"ר ברדיצ'ב: "אני כבר שנים רבות עובד בבית חולים כרמל, אחד מתוך שלושה בחיפה, ולמרות כל הניסיונות לשדרג לא היה שינוי דרמטי. מדובר בשירותים שכולנו נזקקים להם כאזרחי המדינה וחבל שהנושא לא מטופל. אם בימים אלו איש אינו מתנדב להיות שר בריאות, הדבר בהחלט מעיד על מצבנו העגום".

גם העתיד אינו ורוד

אנשי המקצוע מספרים על צוותים שמבינים היטב את המוטל על כתפיהם, ושואפים לתת את המיטב למטופלים. זאת בזמן שעליהם להתמודד עם שחיקה מואצת, תחושת חוסר צדק ותסכול, ובאופן טבעי גם כעסים ואפילו התפרצויות מצד החולים. מאחר שכולם מסכימים שהקו האדום כבר נחצה מזמן, השאלה המתבקשת היא מה ניתן לעשות ולא פחות חשוב - האם יש סיכוי לשינוי?

"אני אדם אופטימי", אומר ד"ר ברדיצ'ב, "אבל עם כל האופטימיות אם לא ייעשה משהו דרמטי כמו הקמת בתי חולים חדשים נמצא את עצמנו מול שוקת שבורה. בכל חורף גוברים העומסים והנושא עולה לדיון, בלי תוצאות משמעותיות. לדוגמא, היו דיבורים על בית חולים חדש בקריות וגם באשדוד, אך אני לא מכיר תוכניות ממשיות ליישום". ד"ר קידר: "אין ספק שהמערכת זקוקה לעזרה ותגבור. הנהלת בית החולים כל הזמן מבצעת תהליכי ייעול, בונה תוכניות כדי לזרז את העבודה ולשפר את השירות, אבל לצערי מתוך ראייה קדימה שאין פתרון נראה באופק".

ד"ר מבריקי, אולי אתה מבחין בשינוי?

"לצערי, לא. אחרי שנים ארוכות במערכת אני מאוד פסימי ורואה שהדברים תקועים, החל בתקציבים ועד לתרופות שמחכות להיכנס לסל. לדוגמא, מספר הנפשות באזור הקריות מחייב הקמת בית חולים בסביבה, אך מכיוון שכל שנתיים מתחלף שר בריאות העסק תקוע וכולם מתנקזים לחיפה. אגב, הפתרונות אינם נעוצים רק בבתי החולים. אם יתנו לי כרופא משפחה בקופת חולים אפשרות זמינה לאולטרא-סאונד, C.T ובדיקות כמו שיש במיון, כמעט שלא אצטרך את המיון בכלל. במילים אחרות, אם ישקיעו ברפואת קהילה יופחת העומס בבתי החולים, אבל במצב הנוכחי עליי להתחנן שיקדמו בדיקות ובלית ברירה אני מפנה למיון".

מה לעשות בינתיים?

לאור העומסים והתנאים בעת הנוכחית אומר ד"ר בן לולו: "על החולים להיות מודעים למצב הקיים בבתי החולים, ומובן שיש לפנות למיון במקרים דחופים. יחד עם זאת, אם לא מדובר במקרה דחוף מאוד המאפשר לקבל מענה ברפואת קהילה, כדאי לפנות לרופא המשפחה ומשם למומחים ולצוותים המעולים שבמרפאות הקהילתיות. התנהלות שכזו תוכל לעזור כעת בהפחתת העומס בבתי החולים, מבלי לפגוע באיכות הטיפול הרפואי שהאדם יקבל". גם ד"ר חלבי מסכים: "חשוב שאנשים ידעו שעדיף להגיע קודם לרופא המטפל, אם אפשר. בנוסף, הרופאים בקהילה יכולים להרחיב את הטיפול האנטיביוטי על מנת למנוע סיבוכים שיובילו למיון".

ד"ר חלבי, בתור מנהל המיון בבית החולים התחלנו איתך ונבקש לסיים. ברור שמצבה של מערכת הבריאות משתקף בחדרי המיון ומעמיד בפני הצוות אתגרים יוצאי דופן. מתי תרימו ידיים?

 

"אנו לא מרימים ידיים ואין כל אפשרות כזו. מה שאנו מרימים הוא קול זעקה. בתור רופא בראש ובראשונה ההרגשה היא של שליחות חשובה, וידיעה שבחרת במקצוע לא פשוט החל בלימודים ועד לעיסוק היומיומי. זוהי אהבת חייך והמקצוע הכי מספק בעולם. מובן שיש רגעים לא נעימים של תסכול ומרמור בקרב הצוותים, אך אנו עושים הכל על מנת שיוכלו לעבוד בסביבה סבירה יותר. למקבלי ההחלטות חשוב לומר שברפואה זמן הוא בריאות, ושכל עיכוב באבחון או בטיפול עלול להיות מסוכן מאוד. הגיע הזמן שיתחילו לחשוב איך פותרים את הבעיה מהשורש, ורצוי עם שר בריאות שצמח מתוך המערכת ומכיר אותה, ולאו דווקא מינוי פוליטי".

כתבה זו הופקה בשיתוף אתר "שאל את הרופא - MeDonline" המספק מידע וייעוץ רפואי.