גם קרניבורים יתקשו לעמוד בריחות המגרים. סולטנה, באדיבות המקום

האם השווארמה שכולם עומדים בשבילה בתור שווה את הכסף שלכם?

תוספת כסף על צ'יפס, תיבול שעושה פיאסטה בבטן והמון אהבת חינם שמוענקת לכל דורש. השווארמה של סולטנה היא ההבטחה הרותחת בעיר, אבל לא בטוח שכף רגלכם תדרוך שם שנית

שלושה סיבובי חיפוש חנייה, רעב שהולך ומתגבר יחד עם המחשבות על שווארמה בתוך פיתה רכה שסופגת את הטעמים, וציפייה עזה בעקבות הביקורות המשבחות. לקח זמן עד שהצלחתי להגיע ל"סולטנה", השווארמה הטבעונית ה(כבר לא כל כך) חדשה של הראל זכאים, שף מסעדת "זכאים" לשעבר ובשלן מוכשר שיודע להוציא מחומרי גלם טעמים מסעירים גם כשמדובר בקישוא בישן או תפו"ד בנאלי. 

המקום נפתח אמנם באוגוסט, אבל הבאז סביבו ממשיך ואף חוזר ומתגבר עם כל מנה חדשה שנכנסת לתפריט. אפשר לראות את זה לפי התור הקבוע שמשתרך בכניסה, נרגע בשעות ה"מתות" יותר ומתארך עם רדת הרעב, הקור והחשיכה. עם כל החיבה לענייני בר קיימא, אקולוגיה ועיצוב בגובה העיניים, המקום, ובמיוחד עמדת הזמנת האוכל, די מזכיר מחסן. מילא אם זה היה מחסן מסודר, אבל האווירה המבולגנת עם לא מעט אנשים שיוצאים ונכנסים, יחד עם ריח טיגון תפוחי האדמה וערימת ארגזי הפטריות שסוגרים מכל עבר - לא פותחים את צ'אקרת הרעב. יותר נכון - עושים חשק עז לשלם ממש מהר ולחכות בחוץ. הבעיה שגם שם לא הכי נעים. השולחנות עמוסים בשאריות שהותירו אחריהם הסועדים הקודמים, וגם אחרי כמה בקשות מנומסות מעובדי המקום, תהליך הפינוי נעשה בקצב שמתאים יותר למעגל ירח בהודו ופחות לרחוב אבן גבירול כשהרבה אנשים רעבים מחכים בתור.

 טעים עד הרגע שבו הכל הופך לפצצת שומן. צ'יפס בסולטנה

טעים עד הרגע שבו הכל הופך לפצצת שומן. צ'יפס בסולטנה (מאי ליטמן כהן)

 

 

מתגברים על המכשולים. מזמינים. האיש מאחורי הדלפק מאוד נחמד. הרבה "חבר" ו"חברה" נזרקים לאוויר ומגובים בחיוכים. כשאנחנו מתעניינים בצ'יפס נשלחת לעברנו מיידית טעימה, והתחושה ממש אחלה, כאילו אנחנו באמת רצויים וזה נחמד ולא מובן מאליו. הבעיה היא שאותו דלפקאי אחראי גם ללקיחת ההזמנות וגם להכנת המנות, כך שבסופו של דבר נוצר זיגזג מעיק שכזה בין לקיחת שטרות, פתיחת פיתות וקריאה בקול לכל מי שהזמין וצריך עכשיו למלא לו את הפיתה. סוג של מופע של איש אחד עם הידיים הכי משומנות בעיר.

 אל תפספסו את התוספות בפרסיות. סולטנה

אל תפספסו את התוספות בפרסיות. סולטנה ( באדיבות המקום)

 

הצ'יפס (17 שקלים למנה לא גדולה) מגיע מהר יחד עם מיונז עדין וקרמי על בסיס פולי סויה וקטשופ די רגיל. הלימון הפרסי הלבן שאמור על פי התפריט להיות מפוזר מעל - לא נראה או הורגש עד הביס האחרון. בשונה מהצ'יפס הרגיל של שווארמיות, כאן מדובר בקרעי תפוחי אדמה על קליפתם, שעברו טיגון שהותיר אותם פריכים מאוד מבחוץ ורכים מבפנים. גם הזן שמתאים לטמפרטורת השמן ולכן לא נשרף מהר הוא אחלה בחירה, הבעיה היא שבתוך שקית הנייר החומה שסוגרת על הכל ושומרת את האדים בפנים, מתחילה לאחר כמה דקות מסיבה שמנונית שעוברת את השקית, נדבקת לידיים ואחרי כמה דקות מרככת את תפוחי האדמה, וכל מה שנשאר זו רכות שמנונית. כלי הגשה אחר היה משנה לחלוטין את החוויה ומשאיר את הקראנצ'יות הנהדרת בתוך התפודים. שימו לנו את הלימון הפרסי הלבן מעל כמו שהבטחתם ואנחנו מאושרים.

לשווארמה (35 שקלים) המתנו הרבה. מעל 10 דקות למען האמת, וגם אז - מנה אחת מולאה לבקשתנו בסלטים הרצויים. אחריה עבר הדלפקאי לקחת עוד כמה הזמנות ורק אחרי כמה דקות ארוכות קרא לנו שוב כדי למלא את הפיתה השנייה, כך שכשאחד מאיתנו הגיע כבר לאמצע הפיתה והשנייה עדיין לא קיבלה את הפיתה שלה - בסיס מצוין לקרע ביחסים.

שווארמה סולטנה: כך זה נראה בלייב:


ביס ראשון פיצוץ! אפשר לטעות בקלות ולחשוב שמדובר בבשר. השווארמה הצ'אנקית עשוייה מפרוסות פטריות יער גדולות שמשולבות בנתחי סויה יחד עם הרבה תבלינים מעולמות "האוכל המזרחי", הווה אומר כמון וכנראה גם בהרט אם הלשון זיהתה נכון. נתחי הסויה נותנים ביס בשרני משכנע ופטריות היער מוסיפות לחות כזאת שנספגת בפיתה וממלאת גם אותה בתיבול. נשמע כמו חלום עבור כל צמחוני וטבעוני שהתגעגע לביס בשרי טוב כזה, כמו פעם, נכון? אולי רק לדקה. אי שם בביס השלישי התבלינים העזים הופכים למשחה חולית בלתי אפשרית בפה. כנראה שהם לא נפתחו כמו שצריך בשמן לפני מריחתם עם הסיח או שפשוט מישהו השתולל עם כמות מטורפת של תיבול. בין כך ובין כך - יחד עם החריף, הטחינה העדינה, סלט הכרוב והירק, מתקבלת עירבוביה לא קלה בפה, שתעיק גם על מי שטחן לא מעט שווארמות בשריות בימי חייו. מילא אם הסלטים שבוויטרינה היו מרעננים מספיק בשביל לכבות את הבערה - אבל גם הם לקוחים מז'אנר השווארמה הכי בסיסי שיש. חוץ מסלט ירקות, צנוניות, סלט כרוב, חריף ירוק, תערובת פטרוזיליה, בזיליקום ונענע, יש רק טחינה ועמבה להרטבת העסק בלי שום סלטון חמוץ כזה ומרענן.

 מתקפת תבלינים אבקתית שמתלטת על הפה. שווארמה בסולטנה

מתקפת תבלינים אבקתית שמתלטת על הפה. שווארמה בסולטנה ( מאי ליטמן כהן)

 

זה מבאס לאללה כי הוא בהחלט נדרש בתוך כל הכובד הזה. חוץ מהמרקם האבקתי הנורא שמיתרגם למרירות עזה, גם הפיתה לא אדירה. היא לא רכה, לא נפוחה כזאת ובאופן כללי מרגישה כמו פיתת ברירת מחדל שלא הושקעה בה יותר מדי מחשבה. וכך, אחרי שההתלהבות מהטעם הבשרי מתחלפת בכוננות ספיגה למלא תיבול אבקתי שממלא את הפה, ההגיון הבריא נכנס לתמונה ומצווה על הפה להפסיק לאכול.

ודבר אחרון לפני הסיום שכולו אכזבה מההבטחה הטבעונית הכי גדולה שהייתה כאן: 35 שקלים לפיתה עם נתחי סויה, כמה פטריות, טחינה וסלטים בסיסיים זה לא נורא כל כך. תחושת החמיצות מתחילה כשמשווים לשווארמה "רגילה", כזאת שמגיעה עם פיתה מושקעת והר בשר, כולל צ'יפס בתוך הפיתה כחלק מהדיל, ועולה בממוצע 33-40 שקלים. ב"סולטנה" הצ'יפס מייקר את המנה בעוד 17 שקלים, ואם לא מגיעים בזמן העסקיות, משלמים 52 שקלים על שווארמה + צ'יפס עוד לפני השתייה והביס המתוק בסוף. עם חומר גלם שעולה משמעותית פחות מבשר, פיתה בינונית, סלטים בנאליים ושום טאץ' או הברקה "הראל זכאית" ברקע או בביס, קצת מבאס לשלם מחיר זהה, גם אם כל זה מגובה בהרבה חיוכים, הילה מוסרית - אקולוגית ואהבת חינם אנושית שמוענקת בחינם.

סולטנה - אבן גבירול 52, תל אביב