מתוך הסרט "יונה" • חדרה אל קליקת המשוררים הגברית, יח"צ

"יונה": לא רק שיגעון ו-LSD

יונה וולך הייתה במוסד פסיכיאטרי, התנסתה ב-LSD והייתה פרועה מינית אבל היא גם הייתה משוררת חד פעמית ואת זה באופן מוזר, הסרט מפספס • מיכל קליינברג, ביקורת

אתחיל מהסוף: כשנגמרה ההקרנה של "יונה" בפסטיבל הסרטים בחיפה, עלו יוצרי הסרט למחיאות כפיים וקצת דיבורים. דיטה גרי, שכתבה יחד עם ניר ברגמן את התסריט, אמרה שהרבה אנשים פנו אליה בעקבות הסרט וסיפרו לה על "יונה שלהם". כי לכל אחד, או יותר נכון - לכל מי שמכיר את יונה וולך, יש את היונה שלו. לכן אתחיל בוידוי הוגן ואומר שיונה בסרט של ברגמן לא הייתה היונה שלי.


יונה וולך עברה המון בחייה הקצרים, היא הצליחה לבקוע את הביצה הקשה של השירה בארץ, שהייתה בשליטת גברים בלבד, וחדרה אליה בביטחון מלא במקומה שם, היא פרסמה שישה ספרי שירה, היא אשפזה את עצמה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי, היא הייתה מבין הראשונים בארץ להתנסות ב LSD, מה שנחשב אז לתרופה נפשית ניסיונית, היא הייתה במערכות יחסים אינטנסיביות ומגוונות והיא חלתה בגיל 37 בסרטן השד ונלחמה בו בגבורה עד שנפטרה בגיל 41. הסרט "יונה" של ניר ברגמן, בוחר להציג כמעט רק את וולך של המוסד הפסיכיאטרי הסגור ופחות את יונה האישה, המילים והאגדה.

 

רוצים להישאר תמיד מעודכנים? עשו לנו לייק בפייסבוק של נענע10

 

 

 

 

 

יונה וולך • לכל אחד היונה שלו
 

יונה וולך • לכל אחד היונה שלו(worldpress.com)

הבחירה להתרכז בחלק הזה של חייה של וולך היא לא בהכרח שגויה אבל היא בחירה קלה. הרי לפנינו הנתח הכי עסיסי לכאורה של הביוגרפיה שלה - בית משוגעים, LSD, משוררת, אישה, צעירה - ברור למה כל אלו חומרים טובים לקולנוע, אבל היופי ביונה וולך הוא שזה היה בסך הכל עוד חלק מהאקספירמנטליות שלה, בדיוק כמו החקירה האינטנסיבית שלה את המיניות, בדיוק כמו האקספרימנטליות שלה עם השפה (מחצאי משפטים ועד לכתיבה בלשון זכר) ובדיוק כמו ההתנסויות עם הסמים והשיגעון.

 

יונה התייחסה לחיים שלה כמו אל הרפתקה, כמו אל פארק שעשועים מרובה מתקנים אשר לא יעלה על הדעת שהיא לא תתנסה בכולם. השיגעון בעינייה היה עוד מתקן, עוד צורה של חוויה, אבל היא הייתה המאלף של אריה השיגעון ולא ההיפך. לא השיגעון שלח אותה אל המוסד בעל כורחה אלא היא שלחה את השיגעון, בליווי עצמה, אל המוסד. ופה התסריט היה צריך לעשות zoom out, כי מה שבאמת מעניין זה האישה שעושה מעשה כל כך הירואי וטוטאלי ומאשפזת את עצמה בשפיות (כמעט) מלאה במוסד פסיכיאטרי בכדי לחקור את השיגעון, ולא בהכרח מה שהיה שם בביה"ח.

 

מתוך הסרט
 

מתוך הסרט "יונה" • הבחירה להתמקד בשיגעון היא בחירה ברורה אבל קלה מידי(יח"צ)

וולך הייתה המאלף של אריה השיגעון ולא ההיפך. לא השיגעון שלח אותה אל המוסד בעל כורחה אלא היא שלחה את השיגעון, בליווי עצמה, אל המוסד

נעמי לבוב משחקת את יונה וולך בסרט והיא משחקת טוב, היא אסרטיבית, שאפתנית ודרמטית, אבל אם יש משהו שאי אפשר לשחק זה כריזמה. וזה לא שאין ללבוב כריזמה, פשוט מעטים האנשים שיכולים לנגוע בקצוות גלימת הכריזמה שעטתה יונה וולך בטבעיות כה נדירה. מי שראה ולו רק סרטון ביו טיוב של וולך מקריאה את אחד השירים שלה - יודע על מה מדובר.

 

באחד הסרטונים של וולך ביו-טיוב היא מקריאה את שירה "תותים" לקהל מרותק, מודלק ומהופנט. היא מקריאה אותו בביטחון שכמוהו לא נראה בנאומים הכי גדולים באו"ם, היא נראית ונשמעת בדיוק אותו דבר כשהיא אומרת 'תותים' וכשהיא אומרת 'זין' והיא מהפנטת בחוסר ההתנצלות המוחלט שלה, בחוסר החנפנות שאותה היא אפילו לא מכירה. באותו הקליפ של וולך היא מציגה את חברי הלהקה ובסוף מציגה את עצמה כך: "ואני יונה וולך וכתבתי את כל המילים", הציטוט הזה מופיע גם בסרט אבל בתוך סצנה כאוטית של בר רועש וכחלק מכל שאר המלל הכללי ("תגביר את התאורה!", "אפשר בירה?") וזו בדיוק הנקודה - ליונה וולך של הסרט אין באמת את האומץ והביטחון המלא להציג את עצמה ולשאת את עצמה בעולם כך: אני יונה, בוראת כל המילים.

 

הבעיה היא שליונה של הסרט אין את האומץ והביטחון המלא להציג את עצמה ולשאת את עצמה בעולם ככפי שוולך הציגה את עצמה: כבוראת כל המילים

הסרט יוצר תמונה של יונה וולך יותר כנערה פוחזת ופחות כמשוררת גדולה ומגובשת. בנוסף, יש בסרט תחושה של קורבנות מהותית בדמות של יונה, עם דגש מאוד גדול על כך שאביה מת במלחמה כשהייתה קטנה. אבל בעוד שיונה של הסרט לא יכולה להפסיק להזות הזיות על אביה המת, יונה וולך המציאותית כמעט ולא התייחסה לנושא. מי שקרא את שיריה יודע שהיא ממעטת לעסוק ישירות בנושא היתמות שלה מאב ולמען האמת, לא נראה כי זו החתיכה הכי מהותית בחייה או החתיכה הכי חסרה, בטח לא כפי שהדברים הוצגו בסרט כשורש כל אישיותה.

וולך לא חיה את חייה בתחושת יתמות וזאת מפני שמבחינתה הדמות הגדולה, המרתקת והמגוננת הייתה שם כל הזמן ולא חסרה. בסרט "7 הסלילים של יונה וולך" וולך מספרת שהיא כל חייה מנהלת שיחות עם אלוהים. שיר הגעגועים הכי כאוב שלה, אך גם היחיד שניתן לייחס לגעגועים לאיזושהי דמות אב, הוא השיר "לעולם לא אשמע יותר את קולו המתוק של אלוהים", ולא "לעולם לא אשמע יותר את קולו המתוק של אבי".

 

קטע מתוך 'יונה' • געגועים לאלוהים, לא לאבא
 

קטע מתוך 'יונה' • געגועים לאלוהים, לא לאבא(יח"צ)

בסופו של דבר הסרט "יונה" הוא על האישה, ומי שלא מכיר אותה יהנה מהסרט, אבל מי שכן מכיר אותה יבין את מה שיונה וולך אמרה תמיד: "אני זה המילים והמילים זה אני", והסרט עושה את הטעות של להפריד בין השתיים.

הסרט לא נותן לנו את יונה וולך המשוררת הגדולה, הבלתי ניתנת לריסון, וזאת כנראה צריכה להיות נקודת המוצא של הצופה: כאן לא תפגשו את וולך ההירואית, אנחנו נציג לכם את יונה הפצועה, הנידונה לשיגעון. הזווית שבה הסרט מציע להתבונן על יונה מראה שגם לאנשים גדולים יש חולשות ומשברים אבל את זה כולנו כבר יודעים, לא? וכך לאורך כל הסרט נותר צימאון עז לשטף המרווה של המילים והדימויים של וולך, והרי מי עוד יתאר באוזנינו מישהי כמו סיסיליה שעוברת "בחלקות הורודות, דולפת פעמונים כחולים"?

 

בסופו של דבר הסרט "יונה" הוא על יונה האישה, ומי שלא מכיר את יונה המשוררת יהנה מהסרט, אבל מי שכן מכיר אותה ויש לו "יונה משלו", יבין את מה שיונה וולך אמרה תמיד: "אני זה המילים והמילים זה אני", והטעות של הסרט היא שהוא מפריד בין השתיים.