קטע מתוך הסרט "מנפאואר", יח"צ

"מנפאואר": מסמך אנושי מבאס

ארבעה סיפורים שמתנקזים למסקנה אחת - קשה כאן. נער פיליפני, שוטר ישראלי, מהגר משכיל ומשפחה - כולם מצטופפים בתמונה ישראלית אחת עגומה • מיכל קליינברג, ביקורת סרט

סרטו של נועם קפלן מספר ארבעה קווי עלילה שונים, אך כולם קשורים למדיניות ההגירה, לקשיים של החיים ולהמחשת האמרות - הדשא של השכן ירוק יותר, מה שאין לך יש לחברייך ועדיף בריחה מהרשויות משתי ציפורים על העץ.

 

רוצים להישאר תמיד מעודכנים? עשו לנו לייק בפייסבוק של נענע10

 

הסרט מתחיל בסצינה מעולה בה נראים קציני משטרה במונית שירות בלילה, כשכל אחד חובק באהבה את מזוודת הדיוטי פרי שלו והם מעבירים ביניהם את החטיף הלאומי, במבה. עוד לפני הבמבה הסמלית אנו מרגישים ומבינים את נושא הישראליות מבצבץ מכל פינה; חבורה של גברים קצת מצ'ואיסטים, כשבישראליות טיפוסית אף אחד מהם לא ויתר על הדיוטי פרי והם דוחפים לתייר דובר אנגלית את הבמבה ליד, "טייק, איטס גוד". מעבר לישראליות, נוצרת מולנו תמונה מדויקת ואירונית של מעמד הביניים, כשכולם מסנוורים מצמד המילים המכשף - "ללא מס" וקונים כתגובה כמעט אוטומטית, בעוד שברור היטב מהנסיעה המשותפת במונית שירות באמצע הלילה מהו מעמדם הכלכלי.

 

וכאילו שהבמבה לא הייתה מספיק "אקדח במערכה הראשונה", מתברר שחבורת קציני המשטרה חוזרת מטיול מאורגן במחנות ההשמדה בפולין. זו סצינת הפתיחה של הסרט והיא פתיחה מעולה, סרקסטית ומסקרנת.

 

 

"מנפאואר" • ישראליות אפרורית מבצבצת מכל פינה(יח"צ)

בפרוייקט "העזיבה מרצון" של מהגרי העבודה אין שום בעיה, אכן יש כאן עזיבה מרצון - עזיבת המהגרים ורצון המדינה

כאמור, הסרט עוסק בארבעה סיפורים שונים אך כולם מתנקזים אל אותן התחושות שהן - ייאוש ותסכול. מרשק משחק בסרט (במשחק מעולה ומשכנע) את מאיר, קצין במשטרה אשר מופקד על עידוד מהגרי עבודה "לעזוב מרצון" את ישראל. העזיבה מרצון מזכירה לי כשהייתי בצבא והיה לנו יום כיף חובה בפארק מים, כאשר מי שלא הופיע ונהנה בפקודה הועמד למשפט. אבל זהו היופי שבסמנטיקה (והתגלמות הפאסיב אגרסיב של הבירוקרטיה), כי אכן בפרוייקט ה"עזיבה מרצון" יש עזיבה מרצון - רצון המדינה.

 

מרשק משחק בסרט עוד אדם שבסך הכל מנסה לשרוד (וזה אחרי שויתר על החלום המופרך והדימיוני של אולי גם להתקדם או לממש את הפוטנציאל שלו). כידוע לכל אזרח ישראלי שאינו טייקון - הישרדות כלכלית בארץ זו משימה מאתגרת אשר בצירוף עם משפחה, אישה מובטלת ותינוקת הופכת לממש ספורט אקסטרים. הסיפור של מאיר בסרט (מרשק) הוא כמעין study case, התבוננות בטיפה אחת, מתוך ים מעמד הביניים, תחת מיקרוסקופ.

 

מתוך הסרט
 

מתוך הסרט "מנפאואר" • סיפורו של מאיר הוא טיפה אחת מתוך ים מעמד הביניים(יח"צ)

הסיפור של מאיר מוצג בצורה חכמה ומעניינת כשבכל הסצנות שמצולמות בביתו הטלוויזיה כל הזמן פתוחה על איזושהי תוכנית ריאליטי. הריאליטי הקולני הוא אובייקט מכוון בסרט, כשהטלוויזיה בביתו של מאיר היא כמו סם - גם מרגיעה אבל גם מטשטשת, היא מנחמת ומשכיחה אבל גם מאביסה בחלומות רחוקים. לא במקרה אחת מתוכניות הריאליטי שבוקעת בקולי קולות מתוך הטלוויזיה היא זו עם השם הסמלי והמושלם שחוסך לי עבודת ניסוח: "כלוב הזהב", תוכנית אשר העלתה את הצרכנות לדרגת פולחן אלילים, כאשר מי שחסר את המבט הביקורתי פשוט ימצא את עצמו בוהה במכונת הכביסה, המיקסר והאייפד המנצנצים ברגל רוטטת ועיניים רושפות. וכך, זה ממש לא מקרי שזה מה שבוקע בקולי קולות מתוך הטלווויזיה בעוד שמאיר ואשתו מנסים להבין איך יגמרו את החודש.

יש האומרים כי אפשר לסכם את כל התורה במשפט: "ואהבת לרעך כמוך" והסרט מתכתב בצורה ברורה וכואבת עם ההנחייה הזו ומראה שבכל זאת, מי שהיה חלש תמיד יחפש להחליש אחרים

ישנה סצנה בסרט בה מאיר רוצה לקנות פלאפל והוא הולך לכספומט למשוך כסף ונתקל ברגע האימה הזה, שכמעט לכולנו יצא להכיר בזוועה מקרוב - הרגע בו הכספומט צוחק לך בפנים, פולט את הכרטיס שלך בבוז ושולח אותך ללכת לחפש את החברים שלך. מאיר רוצה להאמין שמדובר בטעות של המכונה ולא במציאות העגומה של חייו, ויום אחרי זה הוא מנסה להוציא כסף שוב אך הפעם כרטיסו נבלע במכונה, מה שעולה לה בבעיטות ואגרופים.

 

לא במקרה מיד לאחר מכן מאיר וצוות ה"עזיבה מרצון" שלו עוצרים באגרסיביות מהגר, גוררים אותו באמצע תספורת מהמספרה ומשפילים אותו היטב. הקטע הזה מבטא כיצד נוצרים מעגלי אכזריות; מאיר, שחווה השפלה קשה כשלא יכל לקנות לעצמו מנת פלאפל, היה חייב מישהו שהוא יוכל להשפיל כדי להחזיר לעצמו ולו לרגע קצת מהדימוי העצמי שלו, ועדיף כמה שיותר מהר.

צפו בטריילר של "מנפאואר"

בסופו של דבר הסרט לא מטלטל אותך, הוא מבאס אותך; זה לא מניפסט מצמרר אלא מאמר דעה

מעגל האכזריות מהבהב בפנינו שוב בצורה מאוד ברורה בסצינה בה מאיר וחבורתו עושים פשיטה על בית של מהגרים לא חוקיים. ילדים בוכים ברקע, הנשים מבועתות ומתחננות וכולם יושבים רועדים מפחד בעוד קציני משטרת ישראל במדיהם, מגפיהם וסמכותם, מהלכים בבית ומחפשים עוד מהגרים שאולי מתחבאים.

 

אם הסצינה הזו נשמעת לכם מוכרת זה בגלל שראינו כבר סצינות שכמותה בסרטים רבים על השואה, כן כן חברים. ואפילו בצורה מדוייקת בסרטו של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", בסצינת הפתיחה בה קולונל האנס לנדה מגיע לחפש יהודים בביתו של רפתן צרפתי שאכן מחביא משפחה יהודית בביתו. כמובן שבישראל זה ללא הרצח ואין מה להשוות וכו', אבל הנקודה של הסרט ברורה ואף הובהרה היטב כבר בתחילת הסרט כשקציני המשטרה חוזרים מטיול במחנות השמדה, מעין רענון היסטורי בשביל הצופים שאולי שכחו לרגע את השואה.

 

בהמשך הסרט ישנה סצנה שבה במבה, המהגר המבוגר, פוגש חבר והוא מספר לו על מתקן כליאה מוזר ומפחיד שראה בדרך לנגב ומעניין מה זה יכול להיות. חברו מרגיע אותו "אל תדאג, נוריד את הראש בינתיים, זה יעבור. זה שום דבר". ושוב - כך בדיוק מצאו את עצמם מיליוני יהודים באירופה חיים פתאום בגטאות ומחנות השמדה ותוהים איך לא ראו את זה מגיע. יש האומרים כי אפשר לסכם את כל התורה במשפט: "ואהבת לרעך כמוך" והסרט מתכתב בצורה ברורה וכואבת עם ההנחייה הזו ומראה שבכל זאת, מי שהיה חלש תמיד יחפש להחליש אחרים וזה מעגל אכזרי וקשה שאנו נקלעים אליו כבני אדם פרטיים וכחברה כאחד.

 

הי, הסצינה הזאת מוכרת לי
 

הי, הסצינה הזאת מוכרת לי(יח"צ)

בלשכת הגיוס ארז צריך להוכיח שהוא פיליפני רק בגופו ובעינייו המלוכסנות אבל בלב הוא בכלל ישראלי מלא חומוס ובמבה

סיפור נוסף בסרט הוא סיפורו של ארז, הפיליפיני הצעיר, שכל כולו מיינסטרים ארץ ישראלי גמור - הוא רוצה להיות קרבי (מה יותר מזה?) הוא עובד בארומה (מה יותר מזה??) וכשהוא צריך לשיר שיר ללא התראה מוקדמת הוא שר את "אני אש" של רן דנקר ועילי בוטנר (איי רסט מיי קייס). ארז נולד בישראל והוא ישראלי לכל דבר אבל המדינה המצחיקה שלנו לא רוצה את אלו שרוצים בה וכך בלשכת הגיוס עליו להוכיח שהוא פיליפני רק בגופו ובעינייו המלוכסנות אבל בלב הוא בכלל ישראלי מלא חומוס ובמבה.

 

בלשכת הגיוס ארז עומד מול שלושת מחליטי ההחלטות ועליו להוכיח להם איכשהו שהוא "הוטמע חברתית ותרבותית", כדבריהם. "איזה מוזיקה אתה שומע?" הם שואלים אותו כדי לראות אם יידע להגיד את התשובה-שלמה ארצי- הנכונה, "לא יודע, כל מיני" הוא עונה. "תשיר לנו משהו", הם פוקדים עליו ואז הוא שר את "אני אש" באקפלה הכי משונה בתולדות הקולונוע. הסצינה המגוחכת הזו היא מכתב ביקורת על מצב מגוחך שמתרחש במציאות, מחוץ לאתנחתא הקומית של הסרט; מציאות בה ישראל עדיין לא רואה מעבר לעדה, דת ומוצא אתני, כי גם 70 שנה אחרי כור ההיתוך, הכור עדיין פעיל ועובד במרץ.

 

כור ההיתוך הישראלי עוד עובד במרץ
 

כור ההיתוך הישראלי עוד עובד במרץ(יח"צ)

בסופו של דבר מה שהסרט רוצה זה להראות את אותם הדברים מזוויות שונות, שזה מהלך מוכר ומובן, גם בספרות וגם בקולנוע, אבל הרבה פעמים זה פשוט יוצר עומס על הצופה. הרי הצופה שמגיע לסרט לא רוצה עכשיו לפתוח קלסר עם ארבעה חוצצים בהם יתייק את המידע הרלוונטי של ארבעה סיפורים, שמות ונרטיבים שונים, הצופה שמגיע לקולנוע רוצה סיפור, לא שיעור.

 

מעבר לכך, הסרט נוגע בנקודות מהותיות של חברה בכלל ושל ישראל בפרט אבל הוא עושה זאת בלטיפה, ברמיזה, במעין דיווח בעילום שם. וכך הסרט לא ממש מטלטל אותך, אלא מבאס אותך; זה לא מניפסט מצמרר אלא מאמר דעה, אמנם מאמר דעה מעניין, אבל לא כזה שבהכרח יוציא אותך להפגין ברחובות.

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
האלבום החדש של אדל הולך לעשות היסטוריה
ההצגה לא חייבת להימשך: 5 הסרטים שהרסו לשחקן הראשי את הקריירה