מנצחים • קווים כלליים ונמהרים של קיטש, יח"צ

"מנצחים": תלוי את מי שואלים

ילד משותק בכסא גלגלים ואביו משתתפים בטריאתלון "איש הברזל", כיצד? בעזרת הרבה קיטש קולנועי • ביקורת סרט

הסרט סובל מתופעה שאולי חלקכם מכירים, תופעת "השפיכה המוקדמת"

כבר לפי הפוסטר של הסרט, השם שלו והעובדה שהוא צרפתי - ידעתי שלא אוהב את הסרט "מנצחים". הסרט מספר על ג'יליאן, נער בגיל ההתבגרות הסובל משיתוק כאשר אביו, פול, מתקשה לקבל את העובדה כי בנו משותק. יום בהיר אחד ג'יליאן מחליט, אגב שיטוט אקראי ברחבי האינטרנט, כי חלום חייו הוא לעשות עם אביו המנוכר את טריאתלון "איש הברזל".

 

עוד בתרבות:

איזה סרטים שברו את הקופות ב - 2014?

10 דברים שלא ידעתם על ג'יי זי

 

"אבל איך הם יעשו יחד טריאתלון?" אתם שואלים, "הוא הרי משותק!" אין שום בעיה, על האב, אם הוא אב אמיתי ונאמן כמובן, לסחוב את בנו (בן ה-18) בריצה, שחייה ורכיבה על אופניים בכדי להוכיח את אהבתו הבלתי מותנית. נדמה כי תסריטאי הסרט שירטט בחזונו קווים כלליים ונמהרים של קיטש, אבל על סטרואידים - אב ובן, ילד עם שיתוק, ניצחון הירואי כנגד כל הסיכויים - לא תישאר עין אחת יבשה והאוסקר יוגש לו בידיים רועדות.

 

הדרישה של ג'יליאן מאביו שיסחוב אותו במשך טריאתלון בלתי אפשרי, היא שרירותית כל כך, שבאותה מידה יכל ג'יליאן לדרוש מאביו שיקנה לו דולפין, או ילמד לדבר סינית שוטפת.

אבל ידידיי, הסרט סובל מתופעה שאולי חלקכם מכירים, תופעת "השפיכה המוקדמת". בתחילת הסרט אנו מקבלים כרבע שעה של רקע כללי ביותר, הילד משותק, האמא כבר מותשת והאב מרוחק ואז - הופ! מסע אל הבלתי אפשרי, מלווה בקריאות ההידד של ג'יליאן המשותק, כשאביו מרכיבו על אופניים אל עבר השקיעה. וכך פתאום, הסרט כבר מרוגש לגמרי בעוד שאני עוד לא התחלתי להתחמם אפילו.

 

ברור לי שליבי היה אמור להחסיר פעימה בעודי רואה את ג'יליאן כה מאושר, יוצר קשר אמיץ עם אביו, אבל לאורך כל הסרט הרגש האמיתי היחיד שהרגשתי היה רחמים אינסופיים על האב המסכן והמותש. לכאורה אינסטינקט החמלה שלי, כצופה פתיה, היה אמור לכוון אותי אל עבר ג'יליאן המסכן שמרותק לכסא גלגלים, אבל זאת בדיוק הבעיה - הסיבה היחידה שג'יליאן הוא גיבור הסרט היא שהוא מרותק לכסא גלגלים, זהו. הרי בעצם אביו הוא הגיבור האמיתי של הסיפור.

 

החל מכך שהוא זה שמתגבר על מחסומים עם עצמו, כשהוא נעתר לדרישתו המופרכת בעליל של בנו, וכלה בזה שאת המהלך "הגבורתי", את המסע הן הפסיכולוגי והן הפיזי, עובר בעצם האב. מה ג'יליאן עושה? הוא יושב לו בסתלבט בסירה מתנפחת הקשורה למותניו של אביו המסכן, ששוחה בינתיים 40 ק"מ במים קפואים, בעודו סוחב את בנו שבסירה וכמעט נופח את נשמתו. אבל כל הכבוד לג'יליאן! כי הוא משותק!

 

 

מנצחים • לאן הולך אינסטינקט החמלה שלכם?
 

מנצחים • לאן הולך אינסטינקט החמלה שלכם?(יח"צ)

מה האקט ההירואי של ג'יליאן? זה שהוא דורש מאביו לעשות אקט הירואי? אבות אכלו בוסר ובנים יקבלו מדליה?

ייתכן והאימה שלי מכל פעילות ספורטיבית היא שגרמה לי לחוס על האב ולבכות על מר גורלו בעודו שוחה, רץ ורוכב, מה שהיה נראה לי הרבה יותר נורא מלהיות נכה, אבל לא באמת. לאורך כל הסרט ג'יליאן פשוט מתנהג כמו ילד קפריזי, אנוכי תובעני וכן - גם נכה. אבל לא ייתכן שיהיה אסור לשפוט את האישיות שלו כי הוא משותק.

 

הדרישה של ג'יליאן מאביו שיסחוב אותו במשך טריאתלון בלתי אפשרי, היא שרירותית כל כך, שבאותה מידה יכל ג'יליאן לדרוש מאביו שיקנה לו דולפין, או ילמד לדבר סינית שוטפת. הסרט מבהיר לנו היטב שג'יליאן הוא הגיבור כי הוא משותק, וכך, גם כאשר אביו סוחב אותו במעלה הר, מותש אחרי שני שליש טריאתלון, המעודדים בצדדים מריעים: "ג'יליאן! ג'יליאן!" וסליחה אבל אני באמת לא מבינה - מה ג'יליאן?? הוא יושב כמו נסיכה בכרכרה ונהנה מהטיול. מה האקט ההירואי של ג'יליאן? זה שהוא דורש מאביו לעשות אקט הירואי? אבות אכלו בוסר ובנים יקבלו מדליה?

 

מנצחים • מהו בעצם האקט ההירואי של ג'יליאן?
 

מנצחים • מהו בעצם האקט ההירואי של ג'יליאן?(יח"צ)

לאורך כל הסרט העוינות שלי כלפי ג'יליאן הלכה וגדלה עד לסצינת הסיום הזוועתית אשר אישרה את כל מה שחשבתי. בסצינה זו, אביו של ג'יליאן סוחב אותו כבר 15 שעות - הוא בקושי הולך, בקושי רואה, בקושי חי ואז - הוא נשבר, רגליו קורסות תחתיו והוא נופל על האדמה.

 

ג'יליאן ההמום, מסתכל עליו וללא שביב של חמלה גוער בו: "לא! קדימה!" אל עבר אביו שעובר מסלול עינויים בלתי נתפס (או כמו שאתם קוראים לזה - 'ספורט'). ואז האב השבור מתחיל לבכות, "אני מצטער ג'יליאן, אני כל כך מצטער", הוא אומר לו בייאוש, וג'יליאן, בלי לחשוב פעמיים - פשוט מגלגל את עצמו משם. כי העיקר לסיים את הטריאתלון, אז מה אם אבא שלך, זה שסחב אותך בגופו ב-15 השעות האחרונות קורס, בוכה ומתמוטט מאחורייך - סע ג'יליאן! העיקר הוא קו הגמר!

 

מנצחים • כשהאב קורס הבן ממשיך הלאה בלי להסס
 

מנצחים • כשהאב קורס הבן ממשיך הלאה בלי להסס(יח"צ)

מצמצתי בעיניי בתדהמה, ידעתי שלא סתם שנאתי את הילד הזה - הוא חרא של ילד. אבל רגע, אולי זה רגע ביקורתי ומעניין שאני צריכה להעמיק בו? לצערי לא. מצמצתי שוב וראיתי כי הסרט מבהיר היטב בצילום, בעיניו הבורקות של ג'יליאן ובמוזיקה שמכינה אותך לבכי תמרורים - שזהו רגע הקתרזיס שלי, רגע מדהים ומרגש של ניצחון הרוח, ולא רגע מזעזע בין ילד לאביו.

 

וכאילו שהאובססיה הקולנועית לקתרזיס גס ובוטה, בכל מחיר, עוד לא מספיק צורמת, גם האב מתגייס לתפקיד ומשלים את הקיטש הקולנועי. הוא מתרומם על רגליו (במעין רגע פסיכולוגי לא הגיוני של התרגשות מבנו שהפקיר אותו), קם וחוזר לסחוב את ג'יליאן עד לקו הסיום, אליו הם כמובן הגיעו 3 דקות לפני שהיו נפסלים. מרגש או מחריד, שפטו בעצמכם.