"הספר הירוק", צילום: יח"צ

הספר הירוק הוא סרט שובה-לב, אך לא בטוח שיציל את אמריקה מעצמה

אחד המועמדים הבולטים לאוסקר הקרוב הוא סרט מרענן ומלא חמלה שעובד בעיקר בזכות תצוגות המשחק המצוינות בו. אז למה המבקר שלנו יצא ממנו בתחושת אי נוחות? • ביקורת

ביום שלישי האחרון נחשפה רשימת המועמדויות לאוסקר הקרוב. מבלי להיכנס למה שלמדנו מרשימת המועמדים ברור לכולם שאם לא תהיה הפתעה גדולה על הפרס הגדול, פרס "הסרט הטוב ביותר", יתחרו שני סרטים. הראשון הוא "רומא", יצירת המופת של אלפונסו קוארון והשני הוא "הספר הירוק" של פיטר פארלי, שמגיע היום (ה') לאקרנים בישראל.

העלילה של של "הספר הירוק" (שמו של מדריך שהיה נפוץ באמצע שנות ה-30 ועד אמצע שנות ה-60  ואראה לאפרו-אמריקאיים  באיזה עסקים ומלונות יוכלו להתארח) עוקבת אחרי טוני "ליפ" ואללונגה (ויגו מורטנסן), איש משפחה איטלקי מרובע ברונקס בניו-יורק, העובד כסדרן במועדון לילה מפורסם בעיר.

כשהמועדון נסגר לשיפוצים, טוני מוצא עבודה זמנית כנהג ושומר הראש של הפסנתרן האגדי ד"ר דון שירלי (מהרשלה עלי). שירלי, אפרו-אמריקאי, דורש להופיע בכמה מדינות בדרום ארצות הברית וזאת בזמנים בהם ההפרדה הגזעית עדיין חיה ובועטת.

"הספר הירוק"
 

"הספר הירוק" (צילום: יח"צ )

 

בבסיסו "הספר הירוק" הוא סרט מסע בארה"ב שמתחיל בניו-יורק ומתקדם לאט לאט למדינות הממוקמות בדרום-מזרח ארה"ב. ככל שהמסע מתקדם דרומה כך גם גילויי הגזענות עולים מדרגה. למסע ברכב יש את הקסם והרגעים שלו בסרט אולם המסע יותר מעניין, זה  שהופך את הסרט למוצלח כל-כך, הוא המסע הפנימי של הדמויות, שנבנה באופן חכם מאוד.

טוני, שבתחילת הסרט זורק כוסות מהן שתו שני פועלים שחורים שעבדו אצלו בבית, שומר תחילה על ד"ר שירלי כדי לקבל את מלוא השכר שהובטח לו אך הלב הגדול שלו לא מאפשר לו להישאר אדיש לגזענות הקשה שמופנית לד"ר שירלי והוא נהיה יותר ויותר רגיש לגזענות הזו.

ד"ר שירלי לעומתו קרוע בין שני עולמות – מצד אחד הוא נחשב לאאוטסיידר בחברה השחורה, אותה הוא תופס כחברה כוולגרית ולא מתורבתת בעוד היא תופסת אותו כאחד שמלקק ללבנים. לעומת זו החברה הלבנה, גם זו של התרבות הגבוהה, מצליחה להזכיר לו כל פעם מחדש שהוא עדיין אדם שחור. זה בא לידי ביטוי בכך שהוא נאלץ להשתמש בשירותים נפרדים כשהוא מגיע לקונצרט ובעובדה שהוא לא יכול לאכול במקום בו הוא אמור לנגן בשל אותה הפרדה גזעית.

"הספר הירוק"
 

"הספר הירוק" (צילום: יח"צ )

 

מערכת היחסים המתפתחת בין הדמויות עובדת מצוין, הרבה בזכות תצוגות המשחק האדירות של השחקנים המובילים. ויגו מורטנסן (לנצח אראגורן מ"שר הטבעות") מבריק ומגלם דמות מצחיקה ושובת לב שמתגלה גם כמלאת אהבת אדם. מהרשלה עלי (זוכה האוסקר על "אור ירח" הנהדר) מצליח להעביר בצורה מצוינת  את האליטיזם של הפסנתרן המחונן וכן את הכאב הגדול שמתבטא בשתיקה לנוכח גילויי הגזענות הגדולים בהם הוא נתקל שוב ושוב. בהתחשב ברשימת המועמדים הדי אנמית השנה, אוסקר למורטנסן ולעלי על תצוגות המשחק שלהם בהחלט יהיה מוצדק.

למרות הנושאים הכבדים שהוא מתעסק בהם "הספר הירוק" הוא דווקא סרט קומי ברוחו. פיטר פארלי, שיחד עם אחיו כתב וביים כמה מהקומדיות הבולטות של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-00 ביניהן "טיפשים בלי הפסקה", "הפנטזיה של הל" ו"משתגעים על מרי", מביא לסרט משב רוח קליל ומרענן. אותה רוח מונעת מהסרט להיכנס לקרביים של הנושאים בהם הוא עוסק ולהפוך אולי ליצירת מופת אבל כן מאפשרת לו להיות מרענן, מלא לב ובעיקר נגיש לקהל הרחב.

"הספר הירוק"
 

"הספר הירוק" (צילום: יח"צ )

 

למרות הדברים היפים בסרט יצאתי ממנו עם תחושה לא נוחה שכן הוא הרגיש לי כסרט שאולי מדבר על גזענות כלפיי שחורים, אבל נעשה לגמרי לאנשים לבנים. הבחירה להתמקד דווקא בדמותו של טוני ולא בדמותו של ד"ר שירלי, מי שצריך להיות הגיבור של הסיפור הזה, הרגישה לי מעט תמוהה.

חיפוש קטן בגוגל גילה סערה שלמה סביב הסרט עם ביקורות קשות ממבקרים אפרו-אמריקאים שלא אהבו את העובדה שהסרט מדבר בעיקר  לקהל לבן. אני מסכים עם הטענה שהסרט היה צריך להיות קצת יותר מדויק עם העובדות ההיסטוריות וכן להתמקד יותר בדמותו של שירלי אבל בסופו של דבר העובדה הפשוטה היא שגזענות כלפי שחורים מגיעה מכיוונם של אנשים לבנים ולכן חשוב לעשות סרט שיידבר אליהם. ועדיין,  היה אפשר לעשות את "הספר הירוק" גם קצת יותר נגיש לקהל שחור.

"הספר הירוק"
 

"הספר הירוק" (צילום: יח"צ )

 

בשורה התחתונה "הספר הירוק" הוא סרט מהנה, מרענן, מלא לב וחמלה. העובדה שהוא הולך לכיוון קומי יחד עם תחושת אי הנוחות שנוצרת בשל הבחירה להתמקד בדמות לבנה שפונה בעיקר קהל לבן מונעים ממנו להפוך ליצירת מופת.

ציון: 4 כוכבים

"הספר הירוק"
 

"הספר הירוק" (צילום: יח"צ )