מרגו רובי ב״מרי מלכת הסקוטים״, יח״צ

הגברים מרושעים, הסרט מפוספס: מרי מלכת הסקוטים, ביקורת

הסרט של ג'וזי רורק, על מלכות סקוטלנד ואנגליה מהמאה ה-16, הולך רחוק מדי בנסיון להתאים את העלילה למאה ה-21 - והופך מהסיבות הללו דווקא למיושן ועצור

אם ניתן לסכם את ״מרי מלכת הסקוטים״ במשפט אחד, הוא לא יתאר משהו בנוגע לגיבורה שלו - אלא כנראה יסתכם באיזור ה-״גברים הם רעים״.

הסרט מנסה להתאים את סיפורן של מלכות סקוטלנד ואנגליה מהמאה ה-16 לפמיניזם של המאה ה-21, אך מרחיק לכת, ומתהדר בהשקפת עולם קיצונית, כשלזכותו ייאמר - הוא בהחלט מספר סיפור קיצוני. על-פי השקפה זו, גם כשאישה בוחרת לנהוג כגבר, זה כרוך בכך שתהפוך לאכזרית, קרה וכזו שחורצת את גורלן המר של הנשים שרק יעזו להתחרות בה. טון מוגזם במיוחד ביחס לאווירה הכללית של הדרמה התקופתית העצורה הזו.

השאלה המרתקת ש״מרי מלכת הסקוטים״ סובב סביבה היא, כאמור, מה זה אומר עבור אישה להחזיק בכתר בעולם של גברים, עם יועצים גברים, צבא של גברים וסביבת ממלכה עתירה בגברים שחושקים לשלוט - בעודם כמובן סבורים שאף אישה איננה מיועדת לכך בעצמה. השאלה הזו נותרת ללא תשובות מרתקות, חדשניות או לפחות מבדרות, כשתסריטו של בו ווילימון, היוצר המזוהה עם תכסיסים ובגידות בבית שלטון אחר - הבית הלבן ב״בית הקלפים״ הנטפליקסית - מצליח להיות איטי למדי ומזורז מדי בו זמנית.

ג׳וזי רורק, במאית התאטרון הבריטית המוערכת בבכורת הבימוי הקולנועי שלה, לא מצליחה לעצב את העלילה הלא מהודקת שניתנה לה לכדי משהו עם אישיות מובהקת, כשהחל מפתיחתו של הסרט היא לא מוצאת וו לתפוס בעזרתו את הקהל שלה. גם המוסיקה האפית שלא לצורך, שמתעקשת להשתלט על הסצנות הראשונות, לא תורמת לכך.

צמד הכוכבות סרשה רונן הנפלאה (מרי) ומרגו רובי יקירת הקהל (אליזבת הראשונה), שרק בשנה שעברה התמודדו זו מול זו על פרס השחקנית הטובה ביותר באוסקר, כליידי בירד מ״ליידי בירד״ וטוניה הארדינג מ״אני, טוניה״ בהתאם, מחזיקות את הסרט שאין בו הרבה מעבר למשחק שלהן - וזה לא מספיק. אחת הבעיות המהותיות של ״מרי מלכת הסקוטים״ מסומלת בשם שלו - מרכז הבמה מוקדש למרי ונסיונה האובססיבי לאחוז בכתר ללא פשרות. היה דווקא מרתק יותר אם שתי המלכות היו מקבלות התייחסות שווה והיתה נבנית ביניהן דינמיקת מראה מסוג כלשהו שמרחיבה את הפילוסופיות והאישיויות השונות, או מהצד השני, היו מוותרים על אליזבת שמלווה את הסרט לסירוגין. 

היריבות-כביכול של בנות הדודות לא מפותחת כראוי, ומסתכמת ברובה במתיחות ה״מי יותר יפה וכריזמטית״ השגרתית. יחסי ההתכתבות בין המלכות בעיקר מבזבזת זמן מפיתוח הדמות של מרי, שלמרות משחקה המצויין כרגיל של רונן, לא מתגבשת כדמות ברורה מעבר להיותה בטוחה בעצמה ומאוד ליברלית. רובי עושה עוד פחות עם המעט שניתן לה, ולא מספיקה להטמיע נוכחות, ודאי לא כמו שתי ענקיות המשחק שקדמו לה בדמות - בטי דייוויס ב״חייהם הפרטיים של אליזבת ואסקס״ (בו הבריקה במיוחד) ו״המלכה הבתולה״, וקייט בלאנשט (האחת והיחידה) ב״אליזבת״ ו״אליזבת: תור הזהב״.

בעקבות מחלת האבעבעות השחורות הקטלנית שאליזבת חולה בה, רובי עוברת במהלך הסרט טרנספורמציה ויזואלית למה שנראה כמיזוג בין מלכת הלבבות והכובען המטורף מ״אליס בארץ הפלאות״ של טים ברטון (ברטון רק קרא לדמות המלכה האדומה, אך היא עוצבה על-פי מלכת הלבבות). נוצרת תחושה שההופעה שלה מסתמכת ונשענת מדי על עבודת האיפור ותלבושות של הצוות הכשרוני, וזונחת את הפוטנציאל שמדי פעם מציץ מבעד למראה הליצני, ושוב - אי אפשר לגמרי להאשים אותה בכך, אלא את הכתיבה והבימוי ההססניים. במציאות אגב, גם מרי חלתה במחלה האיומה עוד בילדותה, אך נשארה ללא סימנים - עוד הזדמנות מפוספסת של ״מרי מלכת הסקוטים״ להציג ולהעמיק בדמיון והשוני בין השתיים.

אותה מחלקת איפור מוצלחת דווקא פישלה עם סרשה רונן, שאולי הופכת ליותר יותר עצובה, רדופה ורצינית בהבעותיה - אבל סימני הזמן לחלוטין לא ניכרים עליה. בשל חוסר ההתבגרות הזה, לקראת סיומו של הסרט נוצר רושם שהעלילה מתרחשת במהלך שנים בודדות, כשלמעשה מתחילתו של הסרט ועד סיומו חולפות 25 שנה, והמשמעות של השבי האנגלי הארוך שמרי חוותה נמחקת - מיד לפני הסוף האכזרי.

הזיגזג הרנדומלי בין מרי לאליזבת תורם נרטיבית לבחירותיה המהותיות של מרי ובראשן ההחלטה על נישואיה, אך גוזל זמן חשוב מפיתוח התמות המרתקות ביותר, בהתחשב כך שמרי היא צעירה קתולית שמגיעה לשלוט בסקוטלנד הפרוטסטנטית, לאחר שמרבית חייה שהתה בצרפת. זה כולל את מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים שמקבלות בעיקר אזכור מילולי לקיומן ושימוש תאטרלי מדי במטיף הידוע נגדה ג׳ון נוקס (בגילומו של דייוויד טננט, הדוקטור האגדי), או דגשים צבעוניים של הבדלי התרבויות הפנים-אירופאיות שכמעט ולא מתקיימים בסרט מלבד זריקת כמה משפטים בצרפתית לאוויר. 

״מרי מלכת הסקוטים״ הוא סרט שמפספס את עצמו והדברים המעניינים ששואף לעשות. הוא לא מספיק ריאליסטי ולא מספיק הולך עד הסוף עם השינויים שהוא מתבל איתם את ההיסטוריה, ומשום מה ככל שהוא מנסה יותר להיות פרוגרסיבי, כך הוא הופך ליותר מיושן ומעט תפל.