לנון ומקרטני בשנת 1968 , גטי אימג'ס/אימג'בנק

לא רק הגיטרה בכתה חרישית: האלבום הלבן של הביטלס חוגג 50

לפני 50 שנה הוציאו הביטלס את אחד מאלבומיהם המצליחים והמשפיעים ביותר, שלמרות הצלחתו, בישר על סוף הלהקה. דודי פטימר מביא את הסיפור מאחוריו, ואיך השפיע גם עלינו

"אני מביט על כולכם ורואה את האהבה שנרדמת, כשהגיטרה שלי בוכה חרישית / אני מביט על הרצפה ורואה שהיא זקוקה לטאטוא - כשהגיטרה שלי בוכה חרישית...". שורה זו היא מתוך אחת הבלדות הגדולות ביותר שנוצרו במאה ה-20 – While My Guitar Gently Weeps שלאחרונה חגג 50 שנה ליצירתו.

אולי הסיבה היא השיר הביא לידי ביטוי בצורה המופתית ביותר את כישורי כתיבתו של ג'ורג' האריסון, שעד אותו רגע די היה בצל היצירתי של ג'ון לנון ופול מקרטני, ואולי זו נגינת הגיטרה של חברו הטוב של האריסון, אריק קלפטון, שנגע בו בחותמו האישי. השיר נשמע אמנם ביטלסי לכל דבר, למרות שבפועל, הוא כבר לא היה באמת ביטלס. מבעד לעשן האהבה (והמריחואנה) - הוא היה תחילתו של הסוף. סוף שב-10 באפריל 1970 קיבל גושפנקא עם פירוקה ה"רשמי" של הלהקה.

סוף עידן התמימות

במחצית הראשונה של שנות ה-60, הביטלס היו עסוקים בעיקר במרוץ הבלתי נפסק אחר להיטי פופ קיטשיים של אהבה רומנטית בכדי להמשיך ולתחזק את התופעה העולמית שיצרו, "הביטלמאניה", שבאה לידי ביטוי בשלל תחומים: מאפנה ותסרוקות ועד ליריקה ומלודיות ייחודיות להם.

עד שנת 1965 הביטלס השיגו כל יעד אפשרי: מכיכוב בסרטים המבוססים עליהם, כיבוש המצעדים הבריטיים, האמריקאים והעולמים, ועד החדרת "הפלישה הבריטית" לעולם (בדמות פריחתן העולמית של להקות כמו "הרולינג סטונס", "הסרצ'רס", "הרמן הרמיטס"). השיא היה כשקיבלו תואר MBE ממלכת אנגליה על תרומתם לייצוא הבריטי.

 
 
 

בשנת 1966, ספק בשל שימושם המוגבר בסמי הזיה שהובילו לפתיחת מוחם היצירתי והעניקו להם השראה נוספת (ולאו דווקא בריאה!), ספק בשל העובדה שמאסו בתופעת ההערצה העיוורת (ויש שיטענו גם בשל הופעתה של יוקו אונו בחייו של לנון) – חברי הלהקה החליטו לפרוש מהופעות פומביות, להסתגר באולפן ולהעמיק ביצירותיהם.

התפנית שחלה בסאונד הלהקה באה לידי ביטוי לראשונה באלבומה השביעי של הלהקה,Revolver  ("אקדח תופי"), שהתנתק מהקיטשיות ותדמית "הילדים הטובים והמעונבים" שאפיינה את הלהקה עד אלבומה Help והחלה להיטשטש באלבומה Rubber Soul, והוביל את הלהקה, יחד עם המפיק המוזיקלי שלה ג'ורג' מרטין (שלא לשווא כונה "החיפושית החמישית") להרחיב את היריעה ולהתנסות בעיבודים מורכבים יותר שכללו כלי מיתר, קרן יער, חצוצרות ומיזוג בין מוזיקה קלאסית מערבית, מוזיקה מזרחית ושילוב אלמנטים של "ביג בנד" ופסיכדליה.

בעיני רבים (וגם בעיני כותב שורות אלה) פאר התקופה המאתגרת הזו של הלהקה בא לידי ביטוי באלבומה השמיני – "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), שלקח את המוח המבריק של חברי הלהקה צעד אחד קדימה ומיזג מוזיקת קרקס ותזמורת ביג בנד עם פופ רוק פסיכדלי. זו היתה גם הזדמנות, אולי אחרונה, לחוש יצירה משותפת בין מקרטני ללנון, שיתוף פעולה שלאחר יצירת אלבום זה יילך וידעך כליל.

"סרג'נט פפר", שנבחר עפ"י מגזין ה"רולינג סטון" לאלבום הטוב בהיסטוריה והפך לסמל דור "ילדי הפרחים" דאז, הביא את הביטלס לשיא, שיא שהם בעצמם לא ידעו כיצד להתחרות בו - וספק אם הם באמת ניסו להתחרות בהישג.

בנובמבר אותה שנה כיכבו בסרט Magical Mystery Tour שתיאר מסע הזוי ופסיכדלי שלהם ונחל כישלון חרוץ. לעומת זאת, פסקול הסרט שיצא על גבי אלבום מאותו שם נחשב להצלחה מסחררת.

מדיטציה, סמים וחיות אחרות

ב-27 באוגוסט 1967 התאבד מנהלם האישי ומי ש"בנה" אותם, בראיין אפשטיין. התאבדותו הטרגית הגבירה את הריחוק החברתי בין ארבעת חברי הלהקה, שחוו משברים אישיים ומקצועיים ביחסים ביניהם והגדילה את חילוקי הדעות בקשר לעתיד חברת התקליטים שלהם (Apple).

עם זאת, חברי הלהקה ניסו להישאר מלוכדים ובפברואר 1968, בעיקר בעידוד האריסון, נסעו לרישיקש שבצפון הודו בכדי להשתתף בקורסים מתקדמים של מדיטציה טרנסצנדנטלית (TM) באשראם של המהרישי. חברי הלהקה חשבו להמיר את התמכרותם לסמים בעיסוק במדיטציה. כמו כן, חשבו שהנסיעה למקום מרוחק מהמרוץ היומיומי שלהם ושינוי אווירה יעשו להם רק טוב.

שם, כשהם מוקפים בעיתונאים, משפחותיהם והמהרישי ואנשיו, קיבלו לנון, מקרטני והאריסון השראה ליצירת שירים חדשים - וגם רינגו, שעד אז לא העז ליצור, כתב שיר ראשון (Don't Pass Me By).

בין השירים שנכתבו באותה השתלמות ניתן למצוא את Dear Prudence שנכתב בהודו על פרודנס, אחותה של מיה פארו, שגם נכחה בהשתלמות והרבתה להסתגר בחדרה לטובת המדיטציה. השיר Sexy Sadie ביטא את אכזבתו של לנון מהמהרישי (שניסה להטריד מינית את מיה פארו במהלך הסדנה). בסך הכל יצרו חברי הלהקה במהלך ההרפתקה בהודו כ-40 שירים חדשים.

עוד בטרם סיימו את ההשתלמות, עזבו חברי הלהקה, בזה אחר זה, את הודו. רינגו היה הראשון לעזוב בתואנה שהוא לא סבל את האוכל שם, מקרטני עזב אחריו והאריסון ולנון עזבו אחרונים, גם לפני סיום ההשתלמות.

כשהגיטרה שלי בוכה חרישית

בין ה-30 במאי 1968 ל-14 באוקטובר 1968 נכנסו חברי הלהקה לאולפני "אבי רוד" בלונדון (לצד כמה סשנים באולפני טרידנט) להקליט אלבום חדש.

בניגוד לאלבומיהם הקודמים, לראשונה פעלו חברי הלהקה בנפרד: כל אחד נכנס להקליט בעצמו את חלקו והם לא שהו יחד באולפן. מפיקה המוזיקלי של הלהקה, ג'ורג' מרטין די נדחק הצידה וחברי הלהקה לקחו את המושכות לידיהם, כשהם מחליטים הפעם, לראשונה בקריירה, על הוצאת אלבום כפול שיכלול 30 שירים, חלקם נגד רצון כל חברי הלהקה.

חשוב לציין כי מלבד שירים שסטאר והאריסון כתבו, מרבית השירים נכתבו על ידי לנון בנפרד ומקרטני בנפרד, ועם זאת הם עדיין התחלקו בקרדיט לנון/מקרטני בהתאם להסכם ביניהם מראשית ימיה של הלהקה.

העבודה על השירים מיזגה בין שירי פופ-רוק קלילים וקליטים (בהם "Obladi Oblada"), לבין בלדות עמוקות ומלנכוליות ושירי פסיכדליה. כמו כן, בין השירים נכללו גם קטעי נגינה הזויים קצרים מאד, בראשם Wild Honey Pie שאורכו 53 שניות בלבד.


לראשונה התנסתה הלהקה גם בסגנון הרוק הכבד (Hard Rock), שהניח את הבסיס לסגנון ה"מטאל" כפי שבא לידי ביטוי בשיר Helter Skelter שבעיני רבים נחשב לאחד משירי המטאל הראשונים בעולם.

השיר הפותח את האלבום, Back In The U.S.S.R שהולחן בהשראת שיריהם של צ'אק ברי (Back In The U.S.A) והביץ' בויז (California Girls), נפתח בצליל מטוס של חברת התעופה הבריטית BOAC שטס בחזרה לברית המועצות ממיאמי ביץ' שבארה"ב. הוא היווה מעין מחאה כלפי המלחמה הקרה ועורר הדים בקרב השלטון הרוסי. השיר "ג'וליה" נכתב לאמו של ג'ון לנון, ג'וליה שנדרסה על ידי שיכור בשנת 1958 וגם נכתב לאשתו לעתיד של לנון, יוקו אונו. 

השיר Revolution הרוקי הביע את מחאתה החברתית של הלהקה על המצב הקיים של מחאות תנועות חברתיות, לוחמה בגזענות וארגוני הסטודנטים ונגד מלחמת וייטנאם שגעשה באותה עת. כמו כן גם While My Guitar Gently Weeps מביא היבט ביקורתי חברתי על היקום.

הצלחה מסחרית, כשלון להקתי

ב-22 בנובמבר 1968 יצא לאוויר העולם אלבומה הכפול של הלהקה שנושא את שמה – The Beatles. כיוון שעטיפת האלבום המקורית נגנזה (ויצאה בסופו של דבר בשנת 1980 באלבום האוסף של הלהקה The Beatles' Ballads) הוחלט לכתוב את שם הלהקה על רקע לבן בלבד. מכאן נוצר שם האלבום הבלתי רשמי – "האלבום הלבן" (The White Album).

עם צאתו, זכה האלבום להצלחה אמנותית ומסחרית רבה. מרבית שירי האלבום הפכו ללהיטי ענק ולקלאסיקות ובשנת 2003 אף דירג המגזין "רולינג סטון" את האלבום במקום העשירי ברשימת 500 האלבומים הטובים בכל הזמנים.


 

שירים בולטים נוספים באלבום (שלא הוזכרו לעיל) היו: The Continuing Story Of Bungalow Bill, Happiness Is A Warm Gun, I'm So Tired, Rocky Racoon, I Will, Sexie Sadie  ו-Why Don't We Do It In The Road.

למרות זאת, הוא אינו נחשב להצלחה "להקתית" שכן הביא את הפירוד והריחוק בין חברי הלהקה לשיאו ובישר על תחילת סופה של הלהקה.

אגב, לאחר צאת "האלבום הלבן", הלהקה "חזרה לשורשים" ונטשה בהדרגתיות את הסגנון הפסיכדלי כשהיא שבה, כבראשית, לשירי רוקנרול טהורים עם מלודיות המושפעות מימיהם בראשית שנות ה-60.

השפעת "האלבום הלבן" בישראל

בישראל, רבים מהאמנים הישראלים הושפעו מהביטלס בכלל ומ"האלבום הלבן" בפרט.

כך למשל השיר Happiness Is A Warm Gun שימש השראה ליענקל'ה רוטבליט לכתוב את "רחבת הריקודים" שביצעה והלחינה יהודית רביץ ובו השורה "האושר הוא הפשע המושלם".


 

המוזיקאי והזמר מהסיקסטיז מישה סגל הקליט גרסה עברית ל"Back In The USSR" עם תרגומו העברי של יהונתן גפן וביצעהו כ"חזרה ל-USSR".  אריק אינשטיין תרגם את "אובלדי אובלדה" לעברית והקליט אותה עם אורי זהר, שלום חנוך וצבי שיסל (חבורת "לול").

השיר Piggies זכה לתרגום עברי של גידי קורן ולהקתו "האחים והאחיות" הקליטה אותו כ"חיפושית הזבל". השיר I Will תורגם על ידי עלי מוהר ל"תמיד" ובוצע על ידי גידי גוב ושלמה יידוב. שמוליק קראוס תרגם את Mother Nature's Son והקליטו כ"אמא טבע".

והשיר Good Night החותם את "האלבום הלבן" תורגם לעברית ע"י עלי מוהר ודודו זר, ובוצע ע"י גידי גוב ודודו זר.