אלפונסו קוארון ויאליצה אפריסיו ב״רומא״, יח״צ

אלפונסו קוארון ונטפליקס מציגים את זוכה האוסקר הבא?

״רומא״ נמצא בדרכו הבטוחה לאוסקר, כמנצח הגדול של פסטיבל ונציה שכבש גם את פסטיבל טורנטו • שני פרומקין

פסטיבל ונציה היוקרתי הגיע לסיומו עם התזוזה המיידית של הספוטלייט התקשורתי לעברו של הפסטיבל הנחשב המקביל שבטורונטו. אבל דבר אחד גדול קרה קודם כל בונציה, ואותו צריך לציין: לאחר כשבועיים של תצוגת קולנוע אפל, שברובו מוקדש לאכזריות, שנאה ורוע - היה זה ״רומא״ המופלא שהוכרז כמנצח הגדול של הפסטיבל. 

סרטו החדש של אלפונסו קוארון כיהן כנקודת אור אנושית בין הסרטים בעלי האופי הדומה מדי שהשתתפו בתחרות המרכזית בונציה, בעוד רובם ניהלו איזו תחרות בינם לבין עצמם על מי יזעזע את הצופים יותר ומי ינהג ברשעיות רבה יותר כלפי דמויותיו. הזכיה של ״רומא״ בפרס אריה הזהב לא יכלה להיות ראויה יותר, ואין זה מפתיע שהוא התקבל בתשואות וסחף גם את הקהל והמבקרים שבקנדה. כצפוי הסרט כבר נבחר לבחירה הרשמית של מקסיקו עבור פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, וסביר להניח שקוארון יככב במגוון מועמדויות עם יצירתו החדשה, הכוללות את קטגוריות הבימוי והסרט הטוב ביותר.

קוארון חוזר אלינו חמש שנים לאחר הצלחת הענק עם ״כוח משיכה״, הרפתקאת החלל הנוצצת ומסעירה שפתחה את פסטיבל ונציה ה-70, והמשיכה לזכות בשבעה אוסקרים כולל הבמאי הטוב ביותר, ולהכניס מעל 720 מליון דולר בקופות העולמיות. עם ״רומא״ קוארון עוצר את המומנטום ההוליוודי השמימי, ונוחת יציב בחזרה על הקרקע: הדרמה מתרחשת בראשית שנות ה-70, ונבנית מפסיפס זכרונות ילדותו של קוארון מאותה התקופה במקסיקו סיטי, שרומא היא שמו של מחוז בה. כדי להבין רק עד כמה הסרט אותנטי ואישי עבור הבמאי המוערך - קוארון כתב (כשאף אחד מצוות ההפקה והשחקנים לא זכה לקרוא את התסריט במהלך הצילומים), ביים, הפיק, צילם (יחד עם גאלו אוליבארס) וערך (יחד עם אדם גוך) אותו; ובנוסף לכך, מחלקות הארט ועיצוב הסט השתמשו ברהיטים אמיתיים מילדותו.

בנרטיב חופשי המשלב בין רגעים מיניטורים יומיומיים לתהפוכות הגדולות ביותר בחיים, ״רומא״ עוקב אחר בית משפחה אמידה, ולמרות כי מדובר ביצירה אוטוביוגרפית, ההתמקדות היא לא בילדי המשפחה, אלא בקלאו (יאליצה אפריסיו), האישה העדינה שמטפלת בהם בחום, ומנהלת את משק הבית. עוד תשומת לב ייחודית מקבלת סופיה (מארינה דה טאבירה), אם המשפחה הבודדה והמרשימה, כשהמצלמה והעריכה לעולם לא מחליטות עבורנו מי היא הדמות איתה צריך להזדהות יותר. 

שתי הנשים המרכזיות אמנם מגיעות ממעמדות שונים ואף כביכול מנוגדים, אך קוארון לא בוחר לשים את הדגש על הסתירה, למרות שהוא מציג אותה ולא מתכחש לה, אלא על הדמיון והחמלה ההדדית. על-ידי חוויותיהן השונות והפגיעות מגברים אחרים בדרכים אחרות, קוארון בוחר להעביר באלגנטיות מסרים מתקדמים על נשים בחברה. בכלל, הדרמות שמתרחשות בחייהן של דמויות הבית, מתנהלות על גבי הרקע של הדרמות בסדר הגודל הלאומי, והולכות ומתעצמות יחדיו, כך שהאינדיבידואל משליך על המדינה והמצב הפוליטי-חברתי שלה ואלו משליכים עליו. באחד משיאי הסרט, הדמויות אף חוות לא רק את מה שבין אדם לביתו, שכותנו או מדינתו, אלא לבין כדור הארץ כולו והטבע האיתן והבלתי צפוי שלו. כל זה, כמו הבחירה בצילום דיגיטלי, הופך את ״רומא״ ליצירה עכשווית מהותית.

חציו הראשון הניאוריאליסטי השקט (וכמעט משעמם במבט-על מכוון) של הסרט בונה באיטיות את האמוציות, ונותן לצופים שלו להתבונן בו כיצד שיבחרו, כמו ביצירת אמנות במוזיאון. החצי השני ממשיך באותה הדרך עם תוספת של סיקוונסים ממוקדים, עוצמתיים ועוצרי נשימה, עם סצנה אחת שוברת לב ומאוד מערערת, שמוכיחים שוב באופן בלתי מעורער את כישוריו של קוארון והשליטה שלו בכל כלי קולנועי. גם כאשר מתרחשים מאורעות מטלטלים ב״רומא״, התוצאות אינן בהכרח הרסניות או פסימיות, והתחושה האנושית - כל מה שבין הלידה למוות - היא זו שמקבלת את מרכז הבמה.

עוד נקודה אירונית בונציה היתה שדווקא ״רומא״, שמוקרן בשחור ולבן - הוא הסרט שנע במישור הכי אפור מבין כל סרטי הפסטיבל המדוברים, הצבעוניים והקיצוניים. האפוס המשפחתי הזה כל כך אפור, עד כדי כך שלפרקים לא ניתן להסיק ממנו בשורה מוחלטת כלשהי, כאילו המסר הוא החוויה האנושית או עצם האנושיות עצמה, על כל גווניה. האמפתיה שקוארון מתאר דרכה את דמויותיו בהעדר שיפוטיות, על אף הסיטואציות ההזויות לפעמים וממש מרסקות בפעמים אחרות שהוא מציב אותן בתוכן, או יותר נכון זוכר אותן בתוכן, היא זו שהופכת את ״רומא״ ליצירת מופת.

״רומא״ יגיע ב-14 לדצמבר הקרוב לנטפליקס, שזהו כמובן נצחון משמעותי עבור ענקית הסטרימינג משנת-המשחק. בנתיים זה מה שלבארי ג׳נקינס, במאי הסרט זוכה האוסקר ״אור ירח״, היה להגיד עליו: