"טייק דאת" בישראל: חיבוק נוסטלגי חמים

בפעם האחרונה ששמענו אותם היה לנו גשר בשיניים, היום אנחנו עושים גשר בעבודה אבל עדיין - "טייק דאת" נתנו את הכל בהופעה וקיבלו חזרה אהבה אינסופית. מיכל קליינברג, ביקורת



פתיח

שום דבר לא יפריד בין ילדי שנות ה-90 לבין הנוסטלגיה שלהם, וזה הוכח שוב אתמול בהופעה של "טייק דאת'" בהיכל מנורה מבטחים; אם זאת בריטני ספירס, הבקסטריט בויז, מריה קארי או טייק דאת' - אנחנו נתייצב שם. כמו שידענו לחכות בסבלנות כל היום מול MTV עם טייפ וקלטת מוכנה להקלטה בעולם בלי אינטרנט (הצילו איזו זיקנה), עולם קשוח בו אם אין לך עדיין מספיק דמי כיס לקנות את הדיסק של הלהקה שאתה אוהב, כל שנותר לך הוא להתפלל לאלוהי MTV הרחומים 24 שעות ביממה.

 

כידוע, מה שאתה מתאמץ בשביל להשיג מקבל יותר ערך וכנראה גם בגלל זה דור שנות ה-90 כל כך אובססיבי לנוסטלגיה שלו, כי הוא עבד בשבילה, וכל שנותר הוא להצטער בשביל הדור הנוכחי שמשיג את המוזיקה שלו כמו בוטנים במכונת חטיפים עם שזאם, אפל מיוזיק וכמובן פסגת המותרות אותה לא יכולנו אפילו לדמיין אז בחלומות טכנולוגיים רטובים - יוטיוב.

 

>>לעוד כתבות של מיכל קליינברג:

איך מה שראינו אתמול ב"מאסטר שף" שונה מהטרדה מינית?

"חתונה ממבט ראשון": יותר לחוצת חתונה מכולם

"ים של דמעות בשתי עיניי": למה הרגשנו שנינט לא רוצה להיות שם?

 

גארי בארלו, רשמת פטנט על 'בייבי פייס'?
 

גארי בארלו, רשמת פטנט על 'בייבי פייס'?(אורית פניני)

קהל

אז אתמול בהיכל מנורה בעצם נכחתי במעין פגישת מחזור, לא של שכבה ולא של בית ספר - אלא של דור (דגש על הדור הנשי): הגשר בשיניים הוחלף בבטן הריון, הילדות שפעם באו עם אמא שלהן הוחלפו באמהות שהביאו את הבנות שלהן, כמויות הבייביסיטריות שנלקחו לצורך ערב זה הרקיעו שחקים, הבייביסיטריות נרשמו כמדד חדש בבורסה והנוסלגיה המשותפת הייתה כל כך חזקה שזה הרגיש כמעט כמו אירוע משפחתי.

 

טייק דאת' בהופעה בישראל
 

טייק דאת' בהופעה בישראל(אורית פניני)

חתיכים

"טייק דאת'" הם כיום שליש מההרכב המקורי ונכון, בלי רובי וויליאמס זה קצת פחות מלהיב אבל מצד שני רובי הוא כמו הילד המופרע בכיתה שאמנם עושה צחוקים ושיגועים אבל בתכלס הוא גם מפריע לכולם ללמוד וכך, טייק דאת נטולי רובי יכולים לשיר בנחת בלדות שקטות, לרקוד ריקודים מתואמים ללא הפרעה ופשוט לתת לנו מנה גדושה של 'להקת בנים' בלי רוקנרול (שכאמור, יש לזה יתרונות וחסרונות, בערב של נוסטלגיה זה יתרון).

 

גארי בארלו הוא עדיין זמר בכל רמ"ח איבריו, גם אז וגם היום זה מרגיש שהוא בא בשביל לשיר; מארק אוון, שנראה בעבר בדיוק כמו איך שהייתם מדמיינים את הטעם של אוסקר וויילד בנערים צעירים, גדל והפך באופן מפתיע להיות המבוגר האחראי של הלהקה, כשהוא פחות או יותר ניהל את המופע ואילו הווארד דונלד, מה אני אגיד לכם - יש דברים שאת לא יודעת להעריך כשאת ילדה.

 

אהלן
 

אהלן(אורית פניני)

המופע שילב בין שירים ישנים לשירים חדשים מה שהזכיר לנו שזו להקה שעדיין פעילה, טייק דאת' לא באו לתת לנו רק 'מסיבת ניינטיז' הם שרו לא מעט שירים שלא מהגלגול ההוא אבל הם גם לא נתנו הרגשה של מיאוס ומס שפתיים כשכן שרו את שירי שנות ה-90, להיפך, בארלו צעק לקהל בחיוך: "רוצים עוד שירים מהניינטיז?" והקהל כמובן שאג למרות שבאופן מפתיע (שהפתיע אותי לפחות) הוא הכיר גם את השירים החדשים יותר. עם זאת, באופן מובהק שיאי המופע היו בלהיטים הגדולים ביניהם: "how deep is your love" (הקליפ הפמיניסטי הראשון שראיתי בחיי), "relight my fire, back for good, could it be magic ושיא המופע היה גם בסופה עם השיר never forget.

 

 

אפסטר

never forget, שיר מצוין בפני עצמו גם בלי המטען הנוסטלגי אבל אפילו עוד יותר מעניין עם; במילות השיר נאמר "אנחנו עדיין כל כך צעירים" ו- "בקרוב כל זה יהיה חלום של מישהו אחר" - כשלהקת בנים בשנות ה-50 שרה את יש לזה אימפקט נוגע ללב. בשלב זה של השיר הקהל התמלא בבלונים כחולים ולבנים וכבר לא נשאר ישבן אחד ישוב בקהל.

 

מעל לכל מה שאפשר להגיד על ההופעה, ואפשר להגיד (היו לא מעט קטעים רדומים) מה שהורגש לכל אורכה זה אהבה והכרת תודה הדדית. הקהל לא הפסיק לשאוג ולהריע ואילו חברי הלהקה נתנו את הכל, חייכו, דיברו עם הקהל (אוון אפילו ירד לסיבוב מעריצות), רקדו והזיעו. וזה לא הרגיש פתטי כפי שיכול היה בקלות לקרות, זה הרגיש יותר כמו חברות עם בסיס של זיכרונות משותפים.

 

בסוף ההופעה גארי בארלו הודה לקהל ואמר: "אתם כל כך מדהימים, אני לא מאמין שלא היינו כאן אף פעם, אנחנו מבטיחים לחזור" ואני רוצה להאמין שהוא לא אומר את זה לכל הבנות.