,

צהוב עולה

מילא שהמכביז היו אחת הלהקות הלוהטות בבריטניה כשהוציאו את אלבום הבכורה, אבל כשהשני שלהם נשמע כמו אחד הדברים הכי טובים שיצאו השנה (עוד לפני שסגרנו את החצי הראשון שלה), אלכס פולונסקי חושב שמגיע להם לקחת אליפות

לפני שנתיים, המכביז (The Maccabees), חמישייה מברייטון שבאנגליה, חדרו לתוך היובש המוזיקלי של אותה תקופה ופרצו עם “Colour It In”, אלבום הבכורה שלהם שהוכתר במהרה בתור אחד האלבומים השמחים של 2007, ומיצב את הלהקה בתור הבטחה בולטת לשנים הבאות. זה לא שהיו חסרות באותו זמן עוד עשרות להקות עם סולנים כריזמתיים וגישת פוסט-פאנק שניסתה לחקות את שכניהם לכתבות השער במגזין NME או את האבות המייסדים שעשו את זה שלושים שנה קודם לכן; אבל מעבר לעובדה שלמכביז היה את השיק הנכון שבידל אותם מהרבה להקות חביבות שכבר הספקנו לשכוח את השמות שלהן, הסולן שלהם, אורלנדו וויקס, מחזיק ביכולות ווקאליות שמאפשרות לו לשיר כאילו שהוא באמת מתכוון למה שהוא שר – לא עוד ילד שנחתה לו גיטרה ביד והתחשק לו להיות פיט דוהרטי הבא, אלא אחד שלו רצה, היה יכול להיות, נניח, כוכב עולה בסצנת האופרה. הבאסה באופרה, כפי שכל אחד יודע, היא שאין בז'אנר הזה הרבה כוסיות, אלכוהול, סמים או כל דבר אחר שעשוי להחשב למהנה. אז במקום, הוא עושה אינדי.

רק כשמאזינים ל-“Wall of Arms”, האלבום השני של המכביז, קולטים שבראשון היו לא מעט חורים שיצרו חוסר אחידות. אמנם מרבית השירים היו מעולים, אבל הדבר היחיד שהדביק אותם יחד היה אורלנדו וויקס. האלבום החדש, לעומת זאת, הוא מושלם מהבחינה הזו, לא משנה מאיזה צד תתפסו את 11 השירים שבו, זו עדיין תיהיה פיסת יצירה אחת מלוטשת היטב.

עם זאת, השובבות ורוח הנעורים של האלבום הקודם נעלמו, המכביז ויתרו לחלוטין על שירים מתוקים כמו “Toothpaste Kisses”, שהתחלפו בשירים בעלי אווירה קודרת כמו “Young Lions” שעוסק במוות, “One Hand Holding” שעוסק בהמתת חסד למערכת יחסים בעייתית, ושאר השירים שעוסקים באספקטים אחרים של אהבה ומערכות יחסים. לא ברור מה עבר על חברי הלהקה בשניים האחרונות שגרם להם להפוך מלהקה שמחה לחבורה יבבנית (בקטע טוב, עד כמה שאפשר), אבל אם מחפשים את מי להאשים, אז קוראים לו מרקוס דרייבס.

דרייבס עבד בעבר עם ביורק וקולדפליי, אבל מה שבאמת ייזכר לטובתו זה החלק שלקח בהפקת “Neon Bible”, האלבום השני של ארקייד פייר שהיה לאחד האלבומים המדוברים של 2007, וייתכן שעוד נמצא אותו במקומות גבוהים ברשימות של סיכום העשור. נראה שדרייבס לקח את הנוסחה שעבדה מצוין אצל ארקייד פייר וייבא אותה גם למכביז, ככה הוא בנה ללהקה הקנדית כפילה בריטית, רק שבמקום תיאטרליות יש אנרגטיות. היה לזה פוטנציאל עצום להיכשל, אבל זה עובד נהדר. המכביז הם עדיין כיפיים, רק שהפעם גם הרבה יותר מרגשים. אם במהלך החודשיים הקרובים הם לא יקבלו בדואר מכתב תביעה מארקייד פייר על גניבת הקונספט ושדרוגו, אין ספק שהם עשו את העבודה ובגדול.

The Maccabees – Wall of Arms / Fiction